יומן אלול 1 – הדגים שְבָּיָם ואני

וידויו של מורה

מחר (יום רביעי א’ אלול) מתחילה שנת הלימודים בישיבות ובישיבה שבה אני מלמד (‘אורות שאול’ כפר בתיה). גם לאחר כ30 שנות הוראה זה מרגש, מפחיד, מלחיץ כו’ וכו’. התוצאה היא שכל כוונותי להתיישב ולהתחיל להתארגן על עצמי, ולארגן את חומרי הלימוד לכל השיעורים, עולה על שרטון של חוסר יכולת להתמקד במשימות העיקריות, וומסתחררת במערבולת של תשוקה בלתי ניתנת לכיבוש, לחוג סחור סחור במעגלים קונצטרים ההולכים ומתרחקים מנקודת המרכז.

השנה החלטתי, לא בפעם הראשונה, שאיני נלחם (ומובס ומתוסכל וכו’ וכו’), אלא מרפה את שרירי הרצון והתבונה שלי ומניח לתנועה הצנטריפוגלית הזאת לקחת אותי אל כל מחוזות ההיקף אליהם תוביל אותי. לויתור עצמי זה יש שתי סיבות. האחת – הרי אני יודע שהכל יסתדר תוך כדי תנועה, שהעבודה (ולא ה’משיחה’) ‘תקדש’ אותי (‘כל הכלים שעשה משה, משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן’) ותנתב אותי לאפיקי העבודה הנכונים, והכל יבוא על מקומו בשלום (גם אם בהדרגה, וגם אם לא…). השניה – הידיעה שההכנה המשובחת והפוריה, היא דווקא חוסר ההכנה, והתמרתה בפתיחת הלב לאמונה ואהבה אל התלמידים שיתקבצו מארבע כנפות הארץ לבית המדרש.

השנה הצלחתי, בפעם הראשונה, לא רק החלטתי ונימקתי בטוב טעם ודעת אלא הצלחתי!

באסה, בסרט הזה כבר היינו…

האתגר האלמנטרי השב וחוזר על עצמו מידי בוא אלול ופרוס השנה החדשה, הוא לא ליפול, ואם נפלנו, להחלץ מקורי העכביש המצמיתים של ‘אוף כבר הייתי בסרט הזה… ממש אין לי כח לעוד פעם. שתי דרכי התמודדות עולים בדעתי. האחת – ‘לעבור’ על הקושיה, לעקוף אותה, לדלג מעליה או לחתור מתחתיה, שהרי היא ‘קושיה מהחלל הפנוי’ שמחד ‘אינה קושיה כלל’ ומאידך היא קושיה קשה כל כך עד ש’כל באיה לא ישובון’. אבל מה זה אומר בפועל? לברוח מהעימות? להכחיש אותו? להדחיק אותו? או שמא, לעצום את העיניים, להתנדנד ולנסות ללבות את אש הדבקות הפנימית, ולרוץ קדימה ‘ראש בקיר’.

התמודדות שכזאת, אינה מתישבת על לבי, ודעתי אינה נוחה ממנה, ואני גם סבור שהיא תנועה של בריחה או הונאה עצמית שאינה יכולה להצליח. מי שתמים תמים. מי שארו המודעות נגה עליו ונחשף אל הקושיה כבר אינו יכול להיות תמים, אלא רק להיתמם… אי אפשר להכניס בחזרה את שד הרפלקטיביות החכמה והבקורתיות לבקבוק. ואולי אני טועה.

אני מבכר בעליל את האפשרות השניה (שבמובן מסוים היא שידרוג אקטיבי של הראשונה). במקום לנסות ולתת מענה לקושי-קושיה הזו, על ידי עמעום העינים ועירפול החושים, לבטל אותה, על ידי שינוי המבט ולקיחת היוזמה לידיים. אלול יהיה ‘סרט שכבר היינו בו’, רק אם נתעקש לראות אותו כסרט מוגמר. אבל אפשר לראות אותו כסרט לא מוגמר, להתערב בעלילתו ולחדש בו דבר, כל דבר. זה יכול להיות במישור הלימודי, במובן הכי פשוט של לחפש ולמצוא ספר שעוד לא למדתי, ובכך לחדש את אלול הזה ולהתחדש בו. זה כמובן אינו מצטמצם לתחום ה’תורה’, אלא יכול להיות ב’עבודה’, ב’גמילות חסדים’ ובכל אופן של חידוש טוב ומיטיב, וממילא מרענן ומשמח.

אולי הדימוי של מחזה תיאטרון יהיה פורה יותר. הבה נראה את עצמנו כשחקנים במחזה ‘אלול’, מחזה שכבר שנים שובר קופות ולבבות, ואינו יורד מעל קרשי הבמה. סוד עלומיו הנצחיים הוא בשחקנים המוכשרים, המשקחים אותו כל ‘ערב’ באופן אחר. גם אנו יכולים להיות שחקנים מוכשרים, להוסיף או לגרוע ממנו, לנגן את אותו הטקסט בניגון חדש, לצבוע את הדמויות בצבע חדש, לתת לאותה העלילה טעם חדש, ועוד ועוד… זה לא ענין של טכניקה מפותחת אלא של יכולת ההקשבה של השחקנים – שלנו, לעצמנו כאן ועכשו. הרי ‘היום’ איננו מי שהיינו ‘אתמול’, וממילא גם המחזה אינו אותו המחזה. אם נשכיל לחוות זאת בחדות ובחיוניות זה עצמו יהיה החידוש שלאחריו אין צורך בשום חידוש ‘חיצוני’.

בפתחו של אלול זה איננו מי שהיינו בפתחו של אלול הקודם. ראשית חכמה לעדכן את ה’פרופיל’ שלנו בעמוד הפייסבוק התודעתי שלנו. אם נצליח לעשות זאת אנחנו עשויים לראות באלול הממשמש ובא חידוש מרעיש ומפעים ולחוות בו חידושים נהדרים. אלול כזה עוד לא ראינו, כי באלול זה עוד לא היינו. בעצם, זה האלול הראשון שלנו…

לקראת אלול לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה

בעולם הישיבות מתחילים את השנה, בסוף השנה, באלול, ב’זמן אלול’. יש משהו כל כך ישראלי (כן, ישראלי ולא ‘יהודי’ כמתבקש מהשיח הרווח. זו מחאתי על ההבחנה המפרקת הזאת. אנחנו עם ישראל. התורה נתנה לעם ישראל. המדינה שלנו היא ‘מדינת ישראל!) בנסיון לשלוט גם בעבר, ולא רק בהווה ובעתיד. (ראו, מאמרו של הרב ‘לתקופת השנה’ – אלול – חשבון נפש, סכום, זיכוך השנה והעלאתה,  והמעורר – פעימת הזמן). טוב ראשית דבר מאחריתו – את הראשית אפשר עדיין להיטיב גם (ואלי דווקא) באחרית.

‘עולת חדש בחדשו לחדשי השנה’ – חידושי כל החודשים עולים ונכללים בהישנות המחזורית של השנה (ע”פ הראי”ה קוק בעולת ראי”ה). חודש אלול האחרון לחדשי השנה הוא נקודת ההשקה בין החידוש לקבוע, בין הליניאריות למעגליות, בין ההשתלמות לשיבה הנצחית. בכל שנה, באלול, אנו שבים אל היסוד הקבוע והיציב של עבודת ד’, עליו הכל מבוסס, וממנו אנו מבקשים להצמיח את עץ החיים של השנה הבאה.

אין אח ורע לתופעה תרבותית זו של אלול – חדש שלם מהשנה המוקדש לחשבון נפש שנתי, והכנה לשנה ההולכת ובאה. חבל להחמיץ, חבל להכנע למועקה או לרעותה הרעה ממנה, חוסר המועקה…

תשובה כפולה

כפל המשמעות של התשובה – חזרה למקום שהיינו בו. שיבה לגן עדן, למחוזות הילדות, לכפר, לבית, לתמימות, לעצמיות. מאידך, תנועה של חידוש ופריצה, התעלות והשתלמות אין סופית. השיבה לעצמיות האלקית האין סופית מנביעה התחדשות גדולה שאינה אלא הופעה משתפרת והולכת של הפוטנציאל הנשמתי האלקי האין סופי. החידוש הוא ההשתפרות. החידוש הוא הופעה משופרת של העצמיות. האבולוציה מחוללת את הרבולוציה, וחוזר חלילה.

ארי”ה שאג מי לא יירא

ארי”ה שאג מי לא יירא, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, המלך בשדה, אפילו דגים שבים רועדים. אני לדודי ודודי לי.

המהדרין מן המהדרין מקשיבים את קול שאגת השופר כבר ממוצאי חג מתן תורה, בו מתנוצץ שורש פורה ראש ולענה של חטא העגל ושבירת הלוחות. המהדרין, מתחילים את הימים הנוראים בי”ז תמוז יום שבירת הלוחות והביאה במיצרים. ‘סתם’ יהודים פשוטים חשים את צמרמרת אלול במוצאי תשעה באב, ואף  הישנונים שביננו מתעוררים בט”ו באב, להוסיף בלמוד תורה בלילות המתארכים ומתקררים, מתעבבים ומתלחלחים, יותר ויותר. הקיץ חלף הלך לו, עת הזמיר הגיעה, וקול השופר נשמע בתוכנו.

סתיו בחלונות ובלבבות

הסתיו מתדפק  בשערנו, עוד מעט יפסע לאיטו אל מחננו, יתגלה בחגיגיות קודרת משהו מבעד לערפלי הבוקר. המרבד של השלכת המצהיבה המצטברת על האדמה, הרי הוא כזר פרחים כמוש על קבר. שמשות המכוניות שוב בוכות בלילה, מקיצות בבוקר מרופדות בדמעות צפופות שבמחי וישֶר הן נמחקות, וראה זה פלא, מופיעות מיד שוב. אי אפשר למחוק דמעות, אי אפשר לעוצרן, נובעות הן כמעין המתגבר, נושרות הן כפירות בשלים מן העץ.

כן הם שוב חוזרים אלינו הימים הנוראים, הימים הטובים. פרידה נבוכה מן השנה ההולכת וחומקת לה. קינת הפרידה של האוהבים, הניגון של הלב והמעין, שירת הרחמים והסליחות. ציפיה מהוססת לתחיה והתחדשות, לכפרה וטהרה, לשנה הבאה. התהוות החיים בתשובה, וקיומם בחסד הסליחה.

רמזי המסלול המתחיל באלול  

את הפסוק, ‘ארי”ה שאג מי לא יירא’ דרשו דורשי רשומות” א – אלול, ר – ראש השנה, י – יום הכיפורים, ה – הושענא רבה. אנסה להנהיר קמעא את הרמז המענג הזה ואף להמשיך ולהרחיבו.

אלול – חשבון נפש שנתי, חיפוש ובקשה, דרישה וחקירה, סליחות ורחמים, התנקת וסור מרע, לקיחת הטוב ואימוצו, הפקת לקחים ותכנון תכניות. שבעה דנחמתא. אני לדודי ודודי לי, עת דודים.

ראש השנה – עבודת תשובת-התעלות כללית אל האידיאל, המגמה, המלכות, האחדות. הדין של הדין.

עשרת ימי תשובה – עבודת התשובה החירותית המסתעפת ומתפרטת ונוקבת עד תהום הנפש ומעוררת את הרחמים הרבים.

יום הכיפורים – יום האהבה והחמלה הסליחה המחילה, הטהרה והכפרה. פלא התכללות הכל (אף החלבנה שבקטורת והעבריינים שבציבור) וחסד התקבלות התשובה, ומלוא עומק קבלת הארת השנה החדשה.

ארבעה ימים עד סכות – חזרת חניכה והתרגלות מהקודש לחול, בואכה קודש הקדשים.

סכות – ראשית חיי השנה החדשה ודינה בשמחה וטוב לבב באמונה טבעית, תמימה וחכמה. במאור פנים לאנושות כולה.

הושענא רבה – גמר וחיתום הדין שמתוך התכללות התפילה והשמחה, דוד מלך ישראל חי וקים.

שמיני עצרת – התבררות והתעמקות השמחה שבהתייחדות של הדוד והרעיה. עשי לי סעודה קטנה.

שמחת תורה – התעצמות השמחה שבהתגלות מקורה – התורה המשמחת. גמר הנסירה. זיווג פנים בפנים. יחוד קוב”ה ושכינתיה.

תפלה לאלול

אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך

לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי.

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

אנא ד’ טהר לבי וקדשו לעבדך באמת.

יהי רצון מלפניך ד’ אלהי ואלהי אבותי שאזכה לשוב בתשובה שלמה לפניך.

תשובה כפשוטה.

לתקן את הצריך תיקון ולשפר את הצריך שיפור ולחדש ולהתחדש.

אנא ד’ אלהי ואלהי אבותי, חנני לשמוח בחיי המבורכים, וזכני להתעורר מתוכם לעשיה ויצירה.

אנא ד’ נקה לבי מפחד מחשד ודמיונות רעילים

אנא ד’ למדני להאמין ללא חשש וחשד, פחד ויאוש

אנא ד’ למדני לאהוב ללא חשש וחשד, פחד וכעס.

אנא ד’ למדני להשתחרר מהמירוץ הקדחתני,

למתן את קצב החיים,

להצליח לחיות בעירנות ורגישות, בקשב ובמודעות

אנא ד’ שלח ברכה במעשה ידי בלימוד ובהוראה.

אנא ד’ עזור לי לזכות ולהיות איש טוב וישר ואמיתי,

עד שאוהב את עצמי ללא הסתיגויות, ובעיקר אוהב את זולתי,

אנא ד’ יילד את לבי הטוב וטהרו אף משמץ של רוע,

פקח ואת עיני הטובה וטהרה אף משמץ של צרות עין.

אנא ד’ הגן עלי שלא אפול בדכדוך ויאוש, בניכור וכהות, ובעיקר לא בחרון וכעס

אנא ד’ הושיעני לשמור את בריתך.

אנא ד’

---