[1]

החירות היא הנאמנות לעצמיות. ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’; ‘ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו’;  החירות היא נאמנות, מחויבות, ברית לאידיאל, לאמת, לחזון, ליעוד.

(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: (נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא כה)

החופש הוא היכולת לרצות, לחשוב ולעשות, לבחור וליצור ללא כל הגבלה [ברמב”ם דגש  על יכולת המימוש של הבחירה: ‘האדם בעל יכולת גמורה’ (מו”נ חלק ג פרק יז) ועל הרשות הנתונה: ‘רשות לכל אדם נתונה’ (הלכות תשובה פרק ה א)]

חירות וחופש – תרתי דסתרי!

זו מסקנה מתחייבת מהבנת העצמיות כמהות ניצחת הקודמת לקיום, הכפויה על האדם הר כגיגית, שהאדם אמור להיות נאמן אליה, להוציאה לאור בתודעה ולפועל במעשה. שינוי תפיסת העצמי תשנה את המשוואה. כפי אותה מידה שהמהותיות של העצמי תצטמצם ותתרכך, יגדל החופש שבחירות.

---

הראי”ה קוק נחלץ לעזרת החופש

א. אי ידיעת העצמי פותחת אופק חופשי במידה רבה. העצמיות אינה כופה את עצמה עלינו. המסע אליה הוא אינסופי, כך שתמיד לצד המחוייבות אל חלק העצמיות שגילינו, יש חופש לחפש את הנסתר. הוודאות קיימת ביחס לשלילה של השעבוד. ביחס לחיוב, ל’מה כן’ אנו משערים, אומדים, הולכים מוודאות לוודאות עליונה יותר.

ב. העדר העצמי – ‘מידת המלכות’ הישראלית, ‘דלית ליה מגרמה כלום’, כלומר, העדר העצמיות, העצמיות חסרת העצמיות, העצמיות שמהותה היא העדר מהות, שתכונתה (עצמותה?) היא הפתיחות, הַכֵּלִיוּת, הקבלה מהכל, ההכללה של הכל וההשפעה לכל. הכלה הכלולה מכל הגוונים. אשת חיל הנותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה. איזהו עניו / חכם הלומד (תמיד, עוד ועוד) מכל אדם, כך שהוא תמיד חופשי. זאת היא מידת כנסת ישראל וממילא מידה פוטנציאלית של כל בן ובת ישראל.

ג. העצמיות היא ‘צלם אלוקים’ שבאדם. החירות היא הנאמנות לעצמיות האלוקית האינסופיות ובזאת החירות היא גם חופש! עיקר צלם אלוקים של האדם ובמיוחד של ישראל הוא החופש המוחלט.

‘עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד’ הוא לבדו חופשי’. עבד ד’ הוא זה המחובר ויונק מהאינסופיות האלוקית, שהיא החופש האלוקי המוחלט. עבד ד’ הוא זה הנאמן לעצמיותו האלוקית במובן הנשגב ביותר – הנאמנות לנשמתו, ל’חלק אלוק ממעל’, לחופש האינסופי. ברור שכל אדם מוגבל בעצם אנושיותו, בלאומיותו, באופי היחודי שלו ובמרחב ובזמן שבו הוא חי. כל אלה הם כלים המגוונים את החופש המוחלט של נשמתו האלוקית.

החופש המוחלט שהרב קוק מדבר אליו הוא אכן קיים בנו. הוא הנקודה האלוקית העליונה שלנו, שבה משתקפת ההארה האלוקית הראשונית, החופשית. אמנם אנו בנויים גם מההארה האלוקית השניה, הסיבתית. החופש המוחלט שלנו הוא הדיאלוג הדיאלקטי בין החופשי להכרחי שבנו ומסביבינו.

ד. החופש ליצור – המשמעות של חופש מוחלט אינה רק לבחור מהקיים אלא גם ליצור אפשרויות חדשות על פני הקיים. אמנם זו יצירה יש מיש. הראי”ה קוק מדבר בכמה מקומות על אפשרות נוספת הנגזרת מהעצמיות החופשית של האדם. האפשרות ליצור ‘יש מאין’. ‘אי בעו צדיקי, ברו עלמא’. אמנם די ברור מדבריו שזו אפשרות עתידית או אף רגולטיבית.

---

סיכום – הפגת מועקת החירות

החירות היא הנאמנות לעצמיות. כשאנו מבינים שהנאמנות של כל אחד מאיתנו לעצמיות שלו, אף היא אינה סותרת את החופש, וזאת מכמה זויות מבט: 1. העצמי  הוא ‘צנוע וענוותן’. הוא אינו כופה את עצמו עלינו ועלינו לחפשו. 2. העצמי הוא סוד שאי אפשר להכירו אלא לנסות ולחיות ממנו ואותו. 3. העצמי אינו מהותני (וגם לא חסר מהות לגמרי), אלא מתפתח מתוך הפרשנות שלנו אותו, שאף היא אינה קופאת על שמריה. 4. ההבנה שעומק העצמיות שלנו הוא העדר עצמיות מוגדרת, (מידת המלכות) אלא המפולשות לקבל הכל מהכל ולהשפיע הכל לכל. 5. ההבנה שהעצמיות שלנו היא החופש האלוקי המוחלט שהוא עיקר צלם אלוקים שלנו. היום הוא מופיע בנו באופן מוגבל, במדרגת ‘נברא’. לעתיד לבוא, יתעלה האדם למדרגת ‘בורא’ והחופש שלו יהיה לא מוגבל. הוא יברא עולמות.

כל אחת מהתובנות הללו משחרררת במידה מסויימת את החירות מהמועקה הכרוכה בעקבה ומשיקה אותה עם החופש.

---

החירות החופשית / החופש החירותי  

החירות היא הנאמנות לעצמי, אך היא גם הנאמנות לעם ישראל, לתורה, לקב”ה. את החופש שבנאמנות לעצמי, ראינו. הנאמנות לעם ישראל, אינה סותרת את החופש כיוון שמשמעותה העיקרית, היא החובה של כל יחיד להעשיר את עם ישראל בגוון היחודי שלו. כך גם ביחס לתורה. הנאמנות לתורה היא החובה לדורשה ולא רק לקוראה, לחדש בה ולא רק לשננה. להאיר את הגוון המיוחד לו של אור התורה. לכתוב את האות שלו בתורה. הנאמנות לקב”ה היא הנאמנות למעיין האינסופי של החיים ולאופק האינסופי שלהם. כלומר, היא שיא החופש הבא לידי ביטוי בחיים של תנועה מתמדת של התחדשות והשתלמות.

החירות החופשית של הפרט הנאמן לכלל, היא נחלתם המיוחדת של ישראל. כך אומר זאת הראי”ה קוק בתחילת פירושו את ההגדה של פסח, חג החירות שהוא גם חג החופש.

קָדֵש. […] עד שיש ביד כל אחד מישראל לתן כח קדושה מצדו אל היום, לקדש את היום. על כן שורש הקידוש הפֹעלי ביותר, הפרטי [ קָדֵש], הפועל מצדינו על היום, הוא נובע מיציאת מצרים […] וזהו כח החירות, היציאה מבית-עבדים! שכל הפרטים שבכל אומה ולשון, אי אפשר להם שיהיו נכללים בהמוסר הרוחני של עמם, אלא רק אם יהיו עבדי הכלל, כלומר רק מושפעים ונפעלים ממנו, אבל אי-אפשר כלל להם מצד פרטיותם, לשאוב ציורי אמת, הראויים להיות עומדים וקימים ופועלים, ממקור הכללי שלהם, באורח חירות של אמת מוחלטת. מה שאין כן ישראל ‘זרע אמת’ (ירמיה ב כא). ‘אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע’ (ישעיה סג ח). השי”ת ביחודו האמיתי לעד הוא להם למושיע, ואינם צריכים [עמו אל] נכר ומושיע אין בלתו (דברים לב יב, הושע יג ד), וכח האמת האלהית, שהוא מקור [הקדושה הכללית של ישראל, נותן כחו בהם לכל יחיד] פרטי, להתקדש בכח עצמי ולהעשות בזה [מוכן להוסיף קדושה] מיוחדת מצדו ליום.

ע”כ ברגש קודש כולו אומר [בליל התקדש] חג זה, מקור ויסוד לכל מועדי ד’ כולם, לשמירת הזכרון הכללי, ההולך ומאיר גם כן בכל הפרטיות הציוריות לכלל יותר גדול, [הכולל את] העושר של הנקודות החיות המתוספות בו בכל [המדרגות הפרטיות שבמהלך] הקדושה של ישראל, דקדשינהו לזמנים (ברכות מט ע”א), נְאֶמָר לכל יחיד ויחיד שבישראל להכיר את ערך פעולתו, ‘זורע צדקה שכר אמת’ (משלי יא יח). קָדֵש! (הראי”ה קוק, הגדה של פסח)

ובפירושו על ההקדמה למסכת אבות, הדברים מתחדדים:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. חלק. אין היחיד נטבע בים הכלל בתור דבר אבוד במציאות. כגודל האחדות של כלל האומה, כגדולתה של הנשמה הכללית, הרוכבת בגאון ד’ על במתי שמים וארץ, כן היא הפרטיות הגדולה של כל נפש מישראל, של כל נשמה פרטית. עולם מלא הוא כל יחיד, עולם מלא הוא בפני עצמו, כלול ועשיר, גדול ונשגב, הוא חלקו הפרטי בהוד הנצח, וגון מיוחד וצבע בהיר וחדש הוא נותן בעוזו על מלא כל. חלק חטוב, חשוב וניכר, יש לכל אחד מיוחד שבישראל בעולפ הבא, והחלק הזה, בעשרו וגודל קדשו, עם זה הוא אחוז ואחוד בכללות כל ישראל”. (עולת ראי”ב עמ’ קנז)

---

נספח פילוסופי

אם נתפוס את העצמי כהתהוות ולא רק כהוויה (אפילו היולית), כלומר, העצמי הוא בכל רגע נתן, תולדה של הפרשנות העצמית שלנו, שאינה רק מפרשת את מי שאנו, אלא אף מעצבת אותנו, יגדל עוד יותר החופש שבחירות.

צ’רלס טיילור מבטא זאת באופן בהיר. הוא אינו מחזיק בתפיסה מהותנית של עצמיות (שפינוזה), אך לדעתו, גם אם העצמיות אינה ניצחת, היא אינה כלום\אפס\אין, כטענתו האבסורדית של סרטר. זה אומר, שהמסע אל העצמי אינו מסע של לימוד, גילוי ונאמנות. המסע אל העצמי הוא תהליך הארוך של עיצוב עצמי, של הפרשנות העצמית שלי שגם משפיעה על עצם עצמיותי. כמו כן, אינני מייצר את עצמי יש מאין, אלא יש מיש. במובן זה החופש אינו ‘חופש מוחלט’ חסר כל גבולות, אילוצים וממשות. קבלת האילוצים על החופש, אינה מוותרת על ערכו של החופש, או מקהה את החופש במשהו. ואולי אדרבא, המתח שנוצר בין הגבולות לבין החופש, מעצים את האנרגתיות של בקשתו.

החופש מתקיים במסגרת מעגלים קונצנטריים של הכרח המקיפים את האדם. מעגלי ההכרח הנוקשים (הפיזיקלים והפיזיים) ולפנים מהם מעגלים רכים יותר. את ההכרח הפיזיקלי והפיזי פורץ החופש של המדע. את מעגלי ההכרח התרבותיים ופסיכולוגיים פורץ החופש של האמנות ושל האמונה, האסתטי והמיסטי.

על פי החלוקה לחירות שלילית וחירות חיובית (ישעיהו ברלין). ניתן להבחין בחופש כאקט מכונן. זהו הרף העין הלא מוגדר שבו מתרחש המעבר מן החירות השלילית אל החירות החיובית. זהו ה’רגע’ של האקט המכונן של הבחירה. ‘רגע’ חופשי זה מופיע בכל פעם שאנחנו נחלצים מ’החירות החיובית’ של ‘אתמול’.

---

חתימה – החופש ליצור נמצא בפרטים הקטנים

החופש ליצור בא לידי ביטוי בכל המרכיבים של התרבות האנושית, פילוסופיה, מדע, טכנולוגיה, פוליטיקה ואמנות. זו תמיד יצירה של יש מיש ובכל זאת יש בה חידוש ולעתים אף חידוש פרדיגמטי של ‘שפה חדשה’. ככל שהיצירה גאונית יותר כך השפעתה על הנפגש עימה חודרת ונוקבת, מרוממת ומנשאת, ואף יוצרת ‘צזורה’ (caesura) חיתוך של ציר הזמן והמקום, התפעמות עמוקה. אמנם דווקא ביצירות הגדולות הנוצרות מתוך השראה ושיש בהן פריצה לאופק חדש, החופש הוא פרדוקסלי מפני שההשראה היא כעין ‘הכרח’… אולי החופש ל’התרגש’ מיצירות אמנות ולהחלץ מהמבט הרגיל. אמנם אף הוא תלוי ביצירת אמנות ש’תכה’ בנו…

אם כן מה שנשאר הוא דווקא החופש של היצירה במרחב היומיומי של הפרטים, של ‘הפכים הקטנים’, של ‘הזוטות הקסומות’. דווקא בהם בגלל ‘חוסר חשיבותם’ יש לנו חופש.  זהו החופש לנגן את הניגון שלנו, לצבוע את הצבע שלנו. דווקא בהם יש לנו חופש ולא במרחבים החיצוניים והפנימיים, הפיזיים והנפשיים, האישיים והתרבותיים, שאנחנו חלק מהם וכוחם חזק בעיצובנו ובהשפעתם עלינו. ארשה לעצמי אנלוגיה אינטואטיבית של הדיוט. הההבדל בין ההכרח של הדברים הגדולים לבין החופש של הדברים הקטנים, מזכיר לי את ההבדל שבין הדטרמיניזם של הפיזיקה הניוטונית של רמת המקרו לבין החופש של הפיזיקה הקוואנטית של המיקרו.

וכך היא החירות החופשית של עובד ד’ הישראלי. הצדיק הוא הנאמן בדייקנות לתורה ומצוותיה. הוא חי את חייו על פי שורת הדין. הוא החירותי שאינו חופשי. החסיד הוא היוצא משורת הדין ומוסיף בתוכן ובסגנון. מדרגת החסידות היא מדרגת האהבה המקלקלת את שורת הדין. החסיד הוא החירותי החופשי. החופש מאיר במיוחד בסגנון ולא בתוכן, בהידור ובייפוי של המצוות. ‘זה אלי ואנווהו’ – התנאה לפניו במצוות. החופש הנמצא באסתטי עשוי להיות השער למיסטי.

---

[1] ראי”ה קוק – חירות וחופש – מקורות

חירות – הנאמנות לעצמיות

ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל, שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת, אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית, בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. (מאמרי הראיה א חירותנו / עולת ראי”ה ב’ רמד)

העצמיות – אי אפשר לדעת

את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות. ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה. מוכרחים אנו להחליט, ידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאלהים הוא. (אורות הקודש ג’ עמ’ קיט)

מידת המלכות – אין עצמיות

מי שהוא ממדת המלכות, לית ליה מגרמיה כלום, והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד. ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות כל כך, עד שהדברים המתקבלים בתוכו, הרי הם עצמיותו ממש, כיון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל. …ומדה זו, היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד’ העליונה, וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה וחק לנערותיה. (אוה”ק ג העצמיות בכנסת ישראל –  עט)

החופש – אור אינסוף  

היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים, [ה]נערכים כמו אמצעים ותכליות. בהופעה יצירית כמו זו, שאינה מקושרת בקשרי סיבות ומסובבים. הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל. ההארה הראשית של היצירה לביסוס הרצון, היא ההארה החפשית הגמורה… בהמעטה של אורהּ… באה השלשלת של הסיבות והמסובבים, העולמות הפרצופיים המאורגנים. אבל מקור הרצון החופשי של האדם, המהווה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע הוא מראשית ההופעה, שלפני העולם האלהי, מעיקר תחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה של ערכי הסיבות והמסובבים והתייחסותם אלו לאלו. וזאת היא הארת החפץ האלהי, הקשורה בגדולת רצון האדם בהתעלותו. ותגזר אומר ויקם לך. (שמונה קבצים / קובץ ב / שמ)

החופש – עיקר צלם אלוקים של האדם

שהאדם נברא בצלם אלהים, זה הוא יסוד התורה. עיקר הצלם, הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם, שעל כן הוא בעל בחירה, ולולא הבחירה לא היה מקום לתורה, כדברי הרמב”ם בהלכות תשובה. אם כן, הבחירה היא יסוד התורה והמעשה. (פנקסי הראי”ה – חלק שני / פנקס מתקופת בויסק א)

החופש לבחור – העצמיות של עם ישראל

הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים ומתבדלים זה מזה בהתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם, מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות, כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי, לפי ערך השיווי הפנימי שלה.

ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא תכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד’ אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד. […] ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מְתָמֶמֶת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד’ אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד.

המצה היא לחם עוני ולחם חירות. באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית. ורז עולם הוא, שיש בסגולת המצה, לתן כח חפשי בחירות הקודש, כשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש… החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור, והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל, נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא. והמצה היא נהמא דאסוותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה.  (ש”ק ה ק; מוסר הקדש לה)

החופש לברוא

אנו עולים בערך הרצון הגבה למעלה, עד שאנו אומרים, סבת חיוב המציאות, הוא טוּב הרצון המוחלט, צדיק ד’ לעולם, יסוד עולמי עד. ודרך הרצון הכל מתעלה, ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עונות, אין הבדלה. והכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו. (שמונה קבצים / קובץ א / תשפט)

למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל. (שמונה קבצים / קובץ א / תסב)