התורה – מקור סמכות או מקור השראה

(מחשבות על ‘תורה מן השמים’)

תורה מן  השמים – הגירסא המסורתית

50 יום לאחר יציאת מצרים, התרחש מעמד הר סיני, בו התעלה עם ישראל כולו יחד עם משה למעלת הנבואה. במעמד נבואי זה, התגלה אלוהים לעם ישראל ונתן לו תורה ומצוות, ועם ישראל לא היסס וקיבלה. במעמד הזה עבר העולם משלב ה’בריאה‘ לשלב ה’התגלות‘, ובכך נסללה הדרך אל ה’גאולה‘. מעמד נבואי קולקטיבי זה, הוא המתקף את התורה כתורה מן השמים, כלומר, כהדרכה האלוהית לישראל (ולאנושות כולה) כיצד לחיות מתוך נאמנות לרצון האלוהי ולממש בכך את התכלית שְלִשְמָה נברא העולם. מעמד ההתגלות הזה, הוא המתקף גם את אמיתותה המוחלטת של התורה, בלעדיותה ונצחיותה. ‘תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו‘ ולכן לא נחליפה לעולם בתורה אחרת. יתר על כן, ‘לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו‘, גם אלוקים לא יחליף את התורה הזו בתורה אחרת, שהרי הוא כבר אמר את דברו. ‘האמת הושלכה ארצה’ אלינו, במעמד הר סיני והרי היא מונחת בקרן זוית וכל מה שנותר לעשות הוא ללמוד, לשמור ולקיים.

אלוקים בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הנתינה הזו הולכת ונמשכת מאז, ל ידי המסורת הנאמנה, ‘הדומה למראה העינים’ (כוזרי). ההתמסרות שלנו ללימודה וקיומה של התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, הכללים והפרטיים, כפשוטו, היא  המבדילה בין ישראל לעמים ובין קודש לחול. התורה האלוהית שקבלנו היא ה’מיגדלור’ שלאורו אנו חיים, היא ה’מצפן’ שעל פיו ניסע ונחנה. גם אם מתחדשים מעת לעת ‘מיגדלורים’ המתיימרים מאירים יותר, או ‘מצפנים’ המתיימרים להיות משוכללים ומדויקים יותר, לא נתפתה ולא ניטוש את תורת אמנו ומוסר אבינו.

זה באשר ל’תורתו‘, התורה שבכתב, ומה באשר ל’חיי עולם שנטע בתוכנו‘, התורה שבע”פ? משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע… ושלשלת הקבלה והמסירה לא נפסקה מאז ועד היום. הפירוש המסורתי של התורה, הוא הפירוש האמיתי שלה. אם יש מחלוקות בתורה שבע”פ, כל זמן שהן מתרחשות בתוך הבית, בתוך בית המדרש המסורתי הפעיל רצוף ללא הפסקה כבר אלפי שנים, קיימא לן ש’אלו ואלו דברי אלוהים חיים’ וההלכה תוכרע על פי כללי פסיקתה.

אמת ויציב אבל…

כל זה אמת ויציב למי שצמח וחי בתוך הבית, ואמונו בתורה ואהבתו לה, התמסרותו ומחויבותו אליה, הם ה’מובן מאליו’ שלו. הסיפור של ‘תורה מן השמים’ הוא גירסא דינקותא שלו, הוא סיפור חייו. הוא, אינו זקוק לשום הוכחה לאלוהיותה של התורה, בדיוק כמו שאינו זקוק לשום הוכחה שאביו ואמו שבביתם גדל, הם אביו ואמו. זו ‘רְאִיה שאין עימה צורך ברְאָיָה’ (כוזרי).

דא עקא, שזה אינו המצב של רוב עם ישראל היום (ואיני מתכוון רק לחילונים…). אותי, מאוד מעסיקה השאלה: ‘כיצד ניתן להאהיב את התורה, למי שלא ינק אותה יחד עם חלב אמו?  כיצד אפשר להביאו לקבל אותה ולאמץ אותה כ’מגדלור’ ו’כמצפן’? כיוון שגם אני לא זכיתי לצמוח ב’בית’, אלא הגעתי אליו מבחוץ, אשתף אתכם במה שגרם לי להתאהב בתורה, למה שגורם לי להתאהב בה מחדש כל יום, למה שגורם לי להתמסר ללימודה וקיומה בכל לבבי נפשי ומאודי (כמעט).

תורה מן השמים – גירסא חדשה

עבורי העובדתיות של כל מה שתארתי לעיל, אינה מְסוּפֶקֶת, אך גם אינה מַסְפֶקֶת. התוקף של האלוהיות – השמימיות – האמת של התורה, אינו יכול להיות נעוץ בעבר אלא בהוה, אינו יכול להיות זכרון של עובדה היסטורית, אלא חווית חיים של תוכן וערך, אינו יכול להיות סמכות המחייבת מִשְמָעָת, אלא הארה המציבה לפני מָשְמָעוּת, קול הקורא לי להקשבה והתבוננות.

באופן קונקרטי יותר. עבורי ההוכחה לשמימיותה של התורה, היא המפגש המאלף והפורה (לעתים מענג ולעתים מיצר ומימר) שלי איתה. ההשפעה המבורכת שלה על חיי. מבחנה של התורה בעיני, הוא בחיים ובאור שהיא מעניקה לאוהביה לומדיה ומקיימיה. ה’הוכחה’ לשמימיותה של התורה היא האור הקורן מלומדיה ומקיימיה (שהם גם ה’הוכחה’ הטובה ביותר בעיני לכך שיש אלוקים…). אור נעים המעורר אמון, כבוד וחיבה וליבוב (שבעקבותיהם עשויים להגיע גם הלימוד והקיום).

נצחיותה של התורה אינה מתגלה אלי בסטטיות שלה, במוגמרות שלה, אלא דווקא בדינמיות שלה. התורה אינה מרשימה אותי בפסקנות ובנחרצות שלה, אלא דווקא בסתימות ובעמימות שלה. היא אינה מלבבת אותי בלבושיה וגופה, אלא בנשמתה ובנשמת נשמתה (המסתתרת-מתגלה). ההוכחה לנצחיוחה של התורה מן השמים, היא נצח חסד נעוריה המתחדשים בכל דור על ידי לומדיה ושומריה, פוריותה האינסופית המתגלה ברצונה – יכולתה האינסופיים להתפרש ולהדרש בכל דור ודור.

זאת חוויתי האישית במפגש עם התורה ואוהביה (גם אם באופן חלקי), והיא המביאה אותי להאמין שהשפעתה המבורכת של התורה על עם ישראל ועל האנושות כולה, אינה סיפור על עידן שתם. אני מאמין שמפגש מחודש, בוגר ומעמיק, של עם ישראל עם התורה, יביא את החברה הישראלית לרנסנס רוחני ומוסרי, חברתי ותרבותי שיקרון ממנה אל התפוצות ואל האנושות כולה.

שאלת המחץ

בשיח הדתי והרבני, על ערכו של לימוד התורה בבתי מדרש החילוניים והמשותפים למיניהם, יש בדרך כלל שני שלבים. השלב הראשון, הוא הבעת שביעות הרצון מכך שיותר ויותר אנשים ונשים בעם ישראל מתעניינים ביהדות ולומדים תורה. השלב השני הוא השאלה: האם עבור הלומד, התורה היא מקור סמכות או מקור השראה? האם התורה מחייבת או רק יועצת? שוברה של השאלה בצידה. העמדה הדתית והרבנית, ברורה ונחרצת – אין טעם, ואם לדייק, יש טעם לפגם בלימוד תורה שאינו בנוי על קבלתה כמקור סמכות מחייב. רק מתוך כך, יש מקום למפגש דיאלוגי עם תורה פותחת, מייעצת, מעניקה השראה.

אני סבור שזו טעות אומללה. מקור סמכותה של התורה הוא הנבואה. הנבואה היא השראה. אם אנחנו מצפים ומבקשים מהמפגש שלנו עם התורה, לא רק ללמוד ידע, לשננו ולבצעו, אלא גם לחדש, ליצור, להתחדש ולהשתלם, אנו זקוקים ראשית כל להשראה. היחס הנכון, הגישה הנכונה,  לתורה, היא כמקור השראה. לומוד התורה הבוגר והמעמיק, מבקש לשוב לסיני ול’קבל’ תורה, משתוקק להשראה שתהיה למקור סמכות. להשראה שמתוך האיכות המחיה ומאירה שלה, תיוולד האמונה והאהבה וההתמסרות והמחויבות. זו אינה טענה לוגית או פסיכולוגית אלא אמפירית. האדם הממוצע היום הינו מפותח יותר ובעיקר בן חורין יותר מאבותיו ואבות אבותיו. קבלת סמכות מוחלטת כתנאי סף אולטימטיבי, אינה מתקבלת על הדעת ועל הלב כנקודת מוצא למערכת יחסים. ל’בן הבית’ בתורה, שהאמונה בה כבר חקוקה על לוח לבו, יש אפשרות (ודוק, אפשרות, לא הכרח) לזכות להשראה מתוך ה’סמכותיות’, אך דרך כלל זו, לא קיימת עבור מי שלא גדל בבית.

 זאת הפעם פנים בפנים

אי אפשר להתנות את הדֵייט הראשון בהתחייבות לכרות ברית. מערכת היחסים חייבת להתחיל ללא תנאים מוקדמים, ללא דעות קדומות.

‘אחת שאלתי מעמך’, אמרה העלמה התמה לעלם החמודות, ‘הבה נפגש, נקשיב, בעיקר נקשיב, גם נדבר ונתרועע ונתוודע, ומה טוב ומה נעים אם נזכה להדהד את האמרה הקדומה, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי’.

דימוי זה בא לחדד שלא מדובר על בעיה או תקלה אלא אדרבא על המשך הנסירה המבקשת להעמיק את המפגש המענג והפורה של ‘פנים אל פנים’…

תורת ארץ ישראל

להבנתי, כך ראה הראי”ה קוק את שיבתם של ה’בנים’ לתורת ה’אבות’ שאליה נתנכרו.

“וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, אֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל” (מדרש רבה) בְּכָל דּוֹר הָיִינוּ צְרִיכִים לְחַבֵּב הַרְבֵּה תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹתֵר אָנוּ צְרִיכִים לָזֶה בְּדוֹרֵנוּ, דּוֹר הַנְּבִילָה-וְהַתְּחִיָּה, בֶּן הַזְּמַן שֶׁל הָאֲפֵלָה-וְהָאוֹרָה, הַיֵּאוּשׁ-וְהַגְּבוּרָה. בִּשְׁבִילוֹ אָנוּ צְרִיכִים סַם חַיִּים – דַּוְקָא מִתּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת 1. הָאֱמֶת וְהַבְּהִירוּת שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹצָרֵנוּ הָאֱלֹהִי, בְּדֵעוֹתֶיהָ וְהֶגְיוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרַת אֱמֶת, וְאֶת 2. הַיָּפֶה וְהַנִּשְׂגָּב, הַנּעַם וְהַהוֹד שֶׁיֵּשׁ בְּמִצְווֹתֶיהָ הַמַּעֲשִׂיּוֹת, וּבְתֵאוּר הֲלִיכוֹת הַחַיִּים כֻּלָּם שֶׁעַל פִּיהָ וּבְתוֹכָהּ, כַּמָּה הִיא תּוֹרַת אֱמֶת וְתוֹרַת חַיִּים גַּם יַחַד. לָזֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִטְעם וּלְהַטְעִים טַעֲמָהּ שֶׁל תּוֹרָה מֵעָמְקָהּ וִיסוֹדָהּ, וְזֶה לֹא אֶפְשָׁר לָחוּשׁ, לְהַשִּׂיג וּלְהַרְגִּישׁ, כִּי-אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (אורות התורה יג ב)

זוהי דרכה של ‘תורת ארץ ישראל’ להתקבל – להראות את בהירות האמת שבה וממנה, להטעים את טעם החיים שבה. טעמו וראו כי טוב ד’. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

מנסיוני שלי

כשבא אלי מידי פעם תלמיד או חבר, דתי או חילוני, ומבקש ממני שאוכיח לו שהתורה היא אלוהית אני מזמין אותו למפגש ישיר עם התורה, ללימוד משותף, לחוויה המופלאה – הפשוטה, ללימוד בחברותא. אני מתפלל שנצליח ביחד לטעום ממתק דֻבשה של התורה, להתעורר להיות אנשים טובים וישרים יותר, ואולי אף לזכות להשראה ולנביעה של יצירה.

ומה קורה כשזה לא קורה? אני מציע לו לנסות שוב (אם זה קרה וקורה לי, למה שזה לא יקרה לו… אומר אני לעצמי, בתמימותי…).  ואם זה לא קורה גם בפעם הבאה? אחת משתים. אם הוא מוכן להמשיך ו’להפגש’, מה טוב, ואם הוא לא יהיה מוכן להמשיך ולתת לתורה עוד צ’אנס, אני מבקש ממנו ‘להשאיר מספר טלפון ומבטיח להתקשר אליו’ כשאור חדש על בית המדרש יאיר, מלוה אותו בדרכו ושב ללמודי, ומנסה להעמיק יותר במעמקי תורה, כדי לגלות את האור הגנוז בה לצדיקים לעתיד לבוא – לבני דורנו.

אפילוג – כפירה שהיא כהודאה

הדברים הבאים של הראי”ה המתייחס ל’אמונה בתורה מן השמים’, עומדים הם בפני עצמם, אך דומני שהם מתאימים לרוח הדברים שהבאתי לעיל:

יש כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה.

[הודאה שהיא ככפירה] כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.

וכפירה שהיא כהודאה, כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותהו.

והוא אומר: התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה. ומתחיל למצוא יסודה, מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אף על פי שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל מקום כפירה זו כהודאה היא חשובה,

והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. (שמונה קבצים / קובץ א / תרלג)

הדור קבלוה בימי הראי”ה, אל תקרי הַדוּר אלא הַדֹור… וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן יהיה לנו.