התורה והמוסר – הילכו שניהם יחדו?

הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו?

שאול נשאלתי: התורה והמוסר – ‘הילכו שניהם יחדו? לפני שאשיב לשאלה אומר בכאב שעצם השאלה היא תעודת עניות לשואל, והצורך להשיב עליה, מעליב, לא  פחות מזה (רמז: לפני שלמה באות ‘שתים נשים זונות’… ראו אורות התחיה אות כ’).

זה לעומת זה

אפשר לדבר על שלושה סוגי אמונה: 1. אמונה ש’ – הידיעה שיש אלוהים [אחד] (אתה הראת לדעת כי ד’ הוא האלהים אין עוד מלבדו). 2. אמונה ב’ – האמון בטובו של אלוהים וההתמסרות אליו (לולא האמנתי לראות בטוב ד’) 3. אמונה כ’ – חיי חופש ויצירה של מי שנברא בצלם אלוהים (והייתם כאלהים; ואתם הדבקים בד’ אלוהיכם – חיים כולכם היום)[1]. אל מולן ניצבות שלוש כפירות: 1. כפירה אונתולוגית – אתאיזם. אין אלוהים.  2. כפירה מוסרית (ופוליטית) – יש אלוהים אבל הוא (וממילא התורה שלו ומאמיניו) אינו מוסרי.  3. כפירה קיומית – יש אלוהים והוא ‘מוסרי מידי’, כלומר, משעבד את האדם למערכת חוקים הממיתה אותו עוד בחייו. ובקיצור, האתאיזם מדבר בשם הרציונליות והריאליות, הכפירה המוסרית, בשם הטוב והיושר, והכפירה הקיומית, בשם החיים והחופש.

לעניות דעתי, הסיבה העיקרית היום לעזיבת המרחב האמוני – התורני בישראל, ולאי ההצטרפות אליו, הן הכפירה המוסרית והכפירה הקיומית (ואיני יודע להכריע מי מהן ‘בראש’). כיוון שנשאלתי היחס בין התורה למוסר, אייחד את דברי לכפירה המוסרית ולהתמודדות איתה.

אל הראשונים

‘כאדם האומר נחזור על הראשונות’, אתבסס על רבותינו ה’ראשונים’ ובראשם, הרס”ג, ריה”ל והרמב”ם. אחת המתנות שהן נתנו לנו, היה הכלל העקרוני: ‘התורה לא תסתור דבר אחד מן השכל’. לדעתי, התבונה והמוסר הם שני ההיבטים של הדעת האנושית הבוגרת. ב’שכל’ (רציונליות) כלול לא רק ‘השכל הישר’ – המרחב הקוגניטיבי האינטלקטואלי, הלוגי והאנליטי, שהדימוי לו הוא ה’מח’, אלא גם ‘הלב הישר’ – המוסריות האנושית ה’טבעית’ והבריאה.

גם אם הראשונים לא התכוונו לכך, אנחנו כולנו הניצבים כאן היום, צריכים לקום ולומר זאת ברמה, בקול גדול, בלי לגמגם ובלי למצמץ: ‘התורה לא תסתור דבר אחד מן המוסר’!

למעשה, אין זו קריאה חדשה. כבר לפני יותר ממאה שנה כתב הרב אברהם הכהן קוק:

אבל כדי להניח מקום אל דרישת הצדק והיושר שנוכל לזכות על ידה את כל בני עמנו לשוב בתשובה שלמה לתורת השם ית’ ושלימות שמירת ברית ד’ אשר עמנו, עלינו לסקל את דרך הדרישה הטבעית מכל אבני הנגף שיכולות להמצא באופן הציורים של היושר הטבעי עם הסכמת דרכי התורה. והוא על ידי מה שנבאר יפה את המושגים שנראים כסותרים את חקי המוסר הטבעיים מפני הבנה בלתי שלמה בתורה, כמו שהשתדלו הראשונים ז”ל להתאים דרישת הפילוסופיא אל התורה בכל האפשר, כעניני ההגשמה וההתפעליות בחק השם יתעלה. על כן הרחבת טעמי תורה ומצות וההשויה וההרחבה של ארחות המוסר הטבעיות על פי דרכה של תורה, המה עקרי העבודה שעלינו לעבוד בדורינו בכתיבת ספרים המביאים לתיקון הדור. (לנבוכי הדור, עמ’ 32 – 33).

וכדרכו, נאה דרש ונאה קיים, במקומות רבים בכתביו.

האמירה של הראשונים היתה הכל, חוץ מאמירה תמימה. הם ידעו היטב שבקריאה ראשונית, יש סתירות בין התורה לשכל, אך קראו ליישבן. יתר על כן, כבר הרס”ג אמר גלויות שדרך המלך במקרים אלה היא לפרש את התורה על פי השכל… אבל יש כמובן אפשרויות נוספות.

אף האמירה שהראי”ה קרא לאומרה, ואני מחרה מחזיק אחריו היום וקורא לאומרה בכל הזדמנות ומעל כל במה, אינה תמימה, וגם לא מיתממת. יש לא מעט דברים בתורה שבקריאה של קורא אינטילגנטי וערכי באופן ממוצע (‘האדם הסביר’), לא מתיישבים על הדעת המוסרית שלנו, ולעתים אף סותרים אותה באופן חריף ומביך.

‘טעימות’

כדי שהדברים לא ישארו מופשטים מידי, אביא כמה דוגמאות טריות מפרשת ‘כי תצא’ אותה קראנו בשבת שעברה:

אשת יפת תואר; בן סורר ומורה; כי יקרא קן ציפור; לא יבוא פצוע דכא… לא יבוא ממזר בקהל ד’; וקצות את כפה.

לעומת זאת נפגשנו בפרשה זו עם פניני מוסריות בוהקים ומלבבים:

לא תלין נבלתו… כי קללת אלוהים תלוי; לא תראה שור אחיך… השב תשיבם… לא תוכל להתעלם; לא תתעב אדומי… כי אחיך… לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, לא תסגיר עבד אל אדוניו; לא תשיך לאחיך; כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא; כי תשה… לא תבוא אל ביתו לעבוט את עבוטו… השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש; לא תעשוק שכר שכיר… ביומו תתן שכרו; לא יומתו אבות על בנים… איש בחטאו יומת; לא תטה משפט גר ויתום ולא תחבול בגד אלמנה; מתנות עניים והיחס לגר – וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים; לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה.

אלה שתי רשימות חלקיות, אך ברור שהמצוות המוסריות, רבות הרבה יותר מהמצוות ה’לא מוסריות’, וזה נכון ללא ספק גם ביחס לתורה כולה. מצד אחד זה מתסכל, איך בתורה מוסרית שכזו, כלולות מצוות כל כך מקוממות מבחינה מוסרית. מצד שני, זה גם הבסיס לפתרון – לא יכול להיות שהתורה שליבָּתַה היא המוסריות, תדריך באופן הנוגד את המוסר.

לא בשמים היא, ולעתים, דווקא כן

שערי פירוש ומדרש נפתחו זה מכבר, ולא ננעלו. ישנן בבית המדרש, לא מעט פרוצדורות לישוב סתירות שיש בין התורה לשכל ולמוסר, וזאת מפני שכבר חז”ל הבחינו בסתירות הללו ועשו לישובן. אמנה מעט מהן: 1. ‘לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר’ – זו מצוה שמעולם לא היה אמורה להתקיים, וגם לא התקיימה (בן סורר ומורה) והובאה בתורה על מנת לברר את הסוגיה ולסכל בכך את התממשותה  2. ‘דברה תורה כנגד יצר הרע’ – זו מצוה שנהגה בעבר, בהקשר תרבותי מוסרי לא מפותח (שלנו או של הסביבה), אך אינה תקפה היום מפני שהאדם התפתח מוסרית (אשת יפת תואר) 3. מדרש הלכה – המרת פשט התורה בחלופה מתקבלת על הדעת והלב (עין תחת עין – ממון) 4. מדרש אגדה – המרת הפשט הריאלי של המצוה בתובנה רוחנית. ועוד ועוד.

ברור שיש קושיות שלא נצליח לפתור באופן שיתיישב על דעתנו ולבנו, ודווקא בזאת ניבחן. אנו חייבים ללמד את לשוננו לומר ‘איני יודע’. זה טוב אלף מונים מאיסטרטגיה ‘חינוכית’ – אפולוגטית המונעת מפחד ומאי אמון, המייצרת באובססיביות תשובות מעושות ומאולצות, שלא רק שאינן משכנעות איש, אלא מגבירות את חוסר הנחת והמועקה, יוצרות חוסר אמון עמוק, ועלולות להביא את בנינו – תלמידנו, לעזוב את הבית, ובוודאי לא יעוררו איש מאלה שמחוצה לו לשוב אליו.

מכל מקום, הכלל הוא, שאין בשום פנים ואופן להשלים עם כך שהמוסר של התורה יפגר אחרי המוסר האנושי העכשווי במיטבו (שחלק ניכר מההתקדמות שלו הוא בהשראת התורה). למותר לומר שלא כל המתהדר באיצטלת המוסר העכשוי המתקדם, הוא אכן כזה, ואיני מדבר כאן על עמדה חסרת עמוד שדרה וביקרותיות, המתבטלת אוטומטית לפני כל התלהמות סיסמאית מודרנית ליברלית וכיו”ב, אלא על עמדה דעתנית ובקורתית, צלולה וחדה כתער. (רמז: מוסר אינו חסד בלבד, וגם לא דין בלבד, אלא שניהם יחד).

מאברהם עד אברהם

בשביל אלה שיראו בדברי חידוש (במובן השלילי או אף החיובי של המילה), אביא כמה ציטוטים ‘אברהמיים’:

(יז) וַיהֹוָה אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: (כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהֹוָה:

(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: (בראשית פרק יח)

אברהם טוען את טענתו כי הוא מבין ש’לעשות צדקה ומשפט’ זו ‘דרך ד” שאף הוא מחויב בה! אבל העיקר הוא, שהקב”ה בכניסתו לדיון עניני עם אברהם (ולא לטיעונים בנוסח זה משפט אבל אתה לא מסוגל להבין זאת בדעתך האנושית הקצרה…) , מאשר את הנחת המוצא הזו לשעתו ולדורות!

ומאברהם אבינו ע”ה, נדלג אל אבינו אברהם מרן הרב זצ”ל:

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע”פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה. (שמונה קבצים / קובץ א / עה)

 “דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה”. הַקְדָּמָה זְמַנִּית מֻכְרַחַת לְדוֹרוֹת. הַמּוּסָר בְּטִבְעִיּוּתוֹ, בְּכָל עמֶק הוֹדוֹ וְכחוֹ הָאֵיתָן, מֻכְרָח לְהִקָּבַע בַּנֶּפֶשׁ וְיִהְיֶה מַצָּע לְאוֹתָן הַהַשְׁפָּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַבָּאוֹת מִכּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַיִּרְאָה הִיא בְּחִינַת הַשּׁרֶשׁ הַקּוֹדֶמֶת אֶל הַחָכְמָה, כֵּן הַמּוּסָר הַטִּבְעִי הוּא בְּחִינַת הַשּׁרֶשׁ הַקּוֹדֶמֶת אֶל הַיִּרְאָה וְכָל עֲנָפֶיהָ. וְהַכְּלָל הַזֶּה הוּא נוֹהֵג בָּאָדָם הַפְּרָטִי, וְכֵן הוּא גַּם כֵּן נוֹהֵג בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּבְכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת. וְאִם יֵשׁ הֶכְרֵחַ לִפְעָמִים לְהָבִיא אֶת שִׁפְעַת הַתּוֹרָה בְּלֹא הַהַקְדָּמָה שֶׁל הִשְׁתָּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַמּוּסָר הַטִּבְעִי בְּטָהֳרָתוֹ, זֶהוּ דֶּרֶךְ שֶׁל הוֹרָאַת שָׁעָה, וְהַחַיִּים מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מְסַבְּבִים שֶׁיָּשׁוּב הַמַּהֲלָךְ לְסִדְרוֹ הָאֵיתָן: הַקְדָּמָתוֹ שֶׁל הַמּוּסָר הַטִּבְעִי בְּכָל שְׁלֵמוּתוֹ, כְּדֵי לִבְנוֹת עַל מַצָּעוֹ אֶת הַטְּרַקְלִין שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה הָעֶלְיוֹנָה.

 הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁשַּׁעֲרֵי-אוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירִים, יוֹתֵר רְחָבִים, יוֹתֵר קְדוֹשִׁים, מִכָּל שַׁעֲרֵי הָאוֹרָה שֶׁל הַבִּינָה הַטִּבְעִית וְשֶׁל רוּחַ הַמּוּסָר הַטִּבְעִי אֲשֶׁר לָאָדָם, יִפָּתְחוּ לָנוּ, וְעַל יָדֵינוּ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְאִם אֲנַחְנוּ אוֹטְמִים אֶת אָזְנֵינוּ מִשְּׁמעַ לְקוֹל ד’ הַפָּשׁוּט הַקּוֹרֵא בְּכחַ עַל יְדֵי כָּל שַׁעֲרֵי-הָאוֹרָה הַטִּבְעִיִּים, שֶׁהִיא נַחֲלַת כָּל הָאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים, שֶׁנִּמְצָא אֶת אוֹר הַתּוֹרָה בַּתּוֹרָה הַקְּרוּעָה מִכָּל אוֹר הַחַיִּים הַפְּרוּשִׂים בָּעוֹלָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ וּבְנִשְׁמַת הָאָדָם בַּהֲדָרָהּ, אֵין אָנוּ מְבִינִים בָּזֶה אֶת עֶרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, כְּדִמְתַרְגֵּם אוּנְקְלוּס עַמָּא דְקַבִּילוּ אוֹרָיְיתָא וְלָא חַכִּימוּ. (אורות התורה / פרק יב- התורה לישראל ולעולם / ב, ג, ד)

אנחנו דורשים התאמה בין המוסר לתורה כי הקב”ה מוסרי. דרך ארץ קדמה לתורה. ותלמיד שאינו הגון, אין מכניסים אותו לבית המדרש, וכן למדנו: ‘זכה נעשת לו סם חיים, לא זכה נעשית לו (ולסביבתו) סם המוות’. אין לקב”ה, לתורה ולנו, שום שיג ושיח עם אנשים נטולי מצפון וחסרי דרך ארץ.

יתר על כך, אכן יש סכנה בהבנה פשטנית של התורה:

ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזוהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי. אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה, והמקור האלהי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד. ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה ישאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם המקורית. כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים, כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית, היותר גדולה ועליונה. (שמונה קבצים / קובץ א / תקסד)

עד כאן באשר ליחס שבין האמונה והתורה לדרך ארץ ומוסר. אני חושב שלא אגזים אם אומר שיש מאות פיסקאות כאלה בכתבי הראי”ה, וברור לגמרי שזו אחת מאמירותיו – בשורותיו הראשיות לדורנו.

התשובה לכפירה המוסרית

הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע”כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומדותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע, וכפי ירידתה כן תרד תולדתה המדעית “ועולתה תקפץ פיה”, “ונשגב ד’ לבדו ביום ההוא”. […] כי רק ההנהגה הטובה המוסרית במעשים טובים ובמדות טובות, היוצאת מבעלי תורה צדיקים ויראי ד’, היא הערובה היותר נכונה לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית. וכשהיא מסתלקת מתגלה הרפיון של הכפירה המדעית, ועול הברזל הדמיוני, של השלילה, המחליש כחם של ישראל, נשבר מאליו, וממילא חוזרת האורה האלהית להאיר בנפשות, והכחות הלאומיים הולכים ומתאחדים, וברכת החיים והשלום מתקרבת לבא על ישראל.  (אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לז)

חידד זאת חבר ת”ח שכתב לי: ‘מנקודת המבט שלי, אחת הסיבות העיקריות לדתל”שיות נובע מחוסר אמון בנושאי התורה ולומדיה, וזאת בשני מוקדים: א. ביושרה, באנושיות, במוסריות, בכנות ובאוטנטיות שלהם, במובן האנושי הפשוט ביותר. ב. בפחדנות, יראה, שמרנות, עיוות וכדו’ במובן של אמון בהלכה, ללא שנעשה בה כוונון מתמיד ליסודותיה וכדו’. לאמור: לא יעזור הרבה אם תהיינה תשובות טובות או תנועות רוחניות גדולות, אם נקודות אלה לא תזכינה למבט מאיר, ודברים אלה למעשה כתב הרב זצ”ל באדר היקר’ ודפח”ח.

במקום אחר שם הראי”ה את זרקור, לא על ‘נושאי התורה’ אלא על התורה עצמה, בלבושיה של בשלהי הגלות הארוכה, והדברים נוקבים:

וְהַנְּטִיָּה הַדָּתִית, שֶׁנָּטְתָה אֶת דַּרְכָּהּ מֵהָאִידֵאָה הַשְּׁרוּיָה בְּתוֹךְ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְשֶׁאֵין לָהּ שׁוּם אֲחִיזָה בְּעוֹלַם-הָרוּחַ כִּי-אִם הַסִּיּוּעַ הַמּוּסָרִי-הַפְּרָטִי שֶׁהִיא מְסַבֶּבֶת בָּעוֹלָם, לֹא תּוּכַל לַעֲמד בִּתְקוּפַת הִתְבַּכְּרוּתָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֶבְרָתִית. הַפְּרָטִים, הַמֻּכְשָׁרִים לְקַבֵּל הַכָּרָה מוּסָרִית, יוֹסִיפוּ אָז תְּבִיעוֹת מוּסָרִיּוּת יוֹתֵר טְהוֹרוֹת וְיוֹתֵר מַתְאִימוֹת אֶל טֶבַע-הַחַיִּים, מִמַּה שֶּׁתּוּכַל אוֹתָהּ הַנְּטִיָּה הַדָּתִית לִתֵּן, בִּשְׁבִיל הַדְּאָגָה הַפְּרָטִית לְחַיֵּי-הַנֵּצַח שֶׁשָּׂמָה בְּכֵלֶיהָ. הַצּרֶךְ הָרוּחָנִי הַכְּלָלִי, הַמֵּבִיא אֶת הַחֲלָקִים הָעֲכוּרִים לִידֵי מַצָּב שֶׁל פְּעֻלָּה וּפְגִישָׁה בַּחַיִּים [הדתיות וחלק מאביזריה…], הוּא בְּעַצְמוֹ יַעֲבִיר אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר שִׁמְּשׁוּ אֶת פְּעֻלָּתָם, לְפִי עֶרְכָּם וּמְקוֹמָם, בְּהִנָּשֵׂא הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה הָעוֹלָה לְמַעְלָה-לְמַעְלָה, הַמּוּסָר הַטָּהוֹר וְכָל תְּבִיעוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת. (למהלך האידאות בישראל / ה)

לחתום על השטר ולפרוע אותו

למדנו הראי”ה קוק: אנחנו חיים בדור דעה שכפירתו אינה תולדה של טפשות או רשעות, אלא של חכמה ותבונה, וטוב ויושר (אני בהחלט ממליץ לשוב אל ‘מאמר הדור’ וללומדו כדבעי). הכפירה בדורנו היא תביעה להופעה של אמונה ותורה ל’למבוגרים’, תיאולוגית, אתית, פוליטית וקיומית. הנטישה של הבית לא תיפסק ובוודאי לא תתחדש שיבה אליו, אם לא יערך בו בדק בית רציני. צריך לומר בגלוי: האמונה שלנו והתורה שלנו צריכות להתרענן ולהתחדש, להתעמק ולהתרחב, אם חפצי חיים אנחנו.

אל האמירה: ‘משה אמת ותורתו אמת’, נוסיף היום ונאמר ‘משה טוב ותורתו טוב’ וכדברי הגמרא: יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב – זה משה, דכתיב, ותרא אותו כי טוב הוא. ויקבל טוב – זו תורה, דכתיב, כי לקח טוב נתתי לכם. מטוב – זה הקב”ה, דכתיב טוב ה’ לכל. לטובים – אלו ישראל, דכתיב הטיבה ה’ לטובים (מנחות דף נג/ב). ואל הרמב”ם שלמדנו: ‘קבל האמת ממי שאמרה’, נצטרף ונוסיף: ‘קבל הטוב ממי שאמרו’.

לא פחות מכך עלינו להגיע למקום שבו נוכל לומר בלי למצמץ: ‘משה חיים ותורתו חיים’ וכדברי הראי”ה קוק: בעוה”ז תורה נתתי לכם, לע”ל חיים אני נותן לכם. במקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי. (שמונה קבצים, קובץ א, תשעז). הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם, לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם. (שמונה קבצים, קובץ ו, קצח). עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם (שמונה קבצים, קובץ ח, פא). תורה שהיא חיים, חיים שהם תורה. חיי חופש, תנועה ויצירה.

הסכנה הגדולה ביותר, והדבר המתסכל ביותר, הוא שתובנה זו, ודברים אלה על היחס בין מוסר לאמונה ותורה, ועל היחס בין תורה לחיים, ישארו לרחף מעל החיים במרחב הסיסמאות, ללא שום ישום. במובן מסוים זה (תורה עמוקה וטובה, הנשארת רק ברמת התיאוריה) הדבר הכי מתסכל. ולכן, רק מי שמוכן לפרוע את השטר הזה, רשאי לחתום עליו…

[1] ההבחנה בין ‘אמונה ש’ ל’אמונה ב’ מיוחסת לבובר. את המינוח ‘אמונה כ’ שמעתי מפרופסור משה הלברטל. לצד התודה על המונחים המחדדים, אני מודה שעשיתי בהם כאן ‘שימוש יצירתי’ שאינו מכוון למובן המקורי של המונחים אך גם לא רחוק ממנו כל כך, לענ”ד.