הראי”ה קוק – וטהר לבנו לעבדך באמת (חלק ראשון)  

פתיחה – דעת, עבודת וקרבת אלוהים

במאמר ‘יסורים ממרקים’ (וכמו כן ב’מאמר הדור’ ובמקומות רבים נוספים) מזהה הראי”ה קוק את הכפירה וההחלנות בעם ישראל, בדורות האחרונים, כזעקת עלבון, תיסכול וכאב של האדם הבוגר והמפותח, לנוכח פניה הדלים והעלובים היהדות שעל ברכיה גדל וחונך, וכתביעה לאמונה, שלא תקפח לא את האמת, לא את הטוב ולא את החיים. לא את השכל, לא את הלב ולא את הגוף. לא את היחידיות, לא את הלאומיות ולא את האנושיות. במאמרים ‘דעת אלוהים’, ‘עבודת אלוהים’ ו’קרבת אלוהים’, נענה הרב לתביעה זו ומציב משנה אמונית שלא רק שאינה מקפחת את התבונה והמוסריות, את החופש והיצירה, אלא מעצימה אותם!

בכוונתי לסקור בסדרה של מאמרים את משנתו זו של הראי”ה, שאני רואה אותה כסם חיים ליחיד וליחד שלנו (וחווה אותה ככזאת עבורי).

להקים מעפר את עבודת אלוהים

בחרתי לפתוח ב’עבודת אלוהים’ גם בגלל שכמו שמציין הרב בפתיחת המאמר, ‘עבודת אלוהים’ היא מילה נרדפת ל’דת’ ו’דתיות’. ואכן פשוטים הדברים. להיות דתי פירושו הממשי הוא לעבוד את ד’. ומקראות מפורשים הם: ‘אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד’ (דברים ו יג); ‘לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם’ (דברים יא יג).

באופנו הנמוך, מתאים [מושג ‘עבודת אלוהים’] עם כללות מושג האלהות [כאדון], כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם – עבודת עבד, והוא מתגדל והולך באותה המידה שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל.

לפי רוב ההכשר, העילוי וההתפתחות, של כשרון השכל והצדק האנושי, כך הולך המובן הכללי הזה של [‘עבוד אלוהים’], הולך ומתעלה. ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכוחותיו המוסריים והמדעיים [השכליים] הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת האלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו נגוד עצום לכל המושג של עבודת האלהים.

ואין שום תרופה לזה, כי אם לרומם שם ד’ בקרבו ברוממות פנימית, דהיינו, ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה, עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו. (מאמר ‘עבודת אלוהים’)

במאמר ‘דעת אלוהים’, עשה זאת הרב ביחס ל’שם ד”, ובמאמר זה מרים הרב את המובן והמשמעות של ‘עבודת אלוהים’  משפלותו ומרוממו לעילא לעילא. עם ‘החידוש הגדול’ של המאמר, נפגש בשבוע הבא, הפעם נתוודע ל‘חידוש הקטן’ הבסיסי יותר של המובן והמשמעות של עבודת אלוהים. לשם כך נפנה למקורות נוספים בכתבי הרב.

עבודת ד’ – כבוד ד’ ותיקון אדם ועולם

עבודת ד’ היא הביטוי האישי והציבורי לאמונת האדם באלוהים. הראי”ה מבחין בין שני סוגים של עבודת ד’. לאחת, ניתן לקרוא: עבודת ד’ דתית – אקספרסיבית, לשניה: עבודת ד’ אמונית – אידיאליסטית. בראשונה – עבודת ד’ באה לידי ביטוי במעשים המביעים את הרגש הדתי של המאמין. בשניה, היא באה לידי ביטוי במעשים המביעים את האידיאליזם של המאמין. הראשונה – עבודה בה מביע האדם את אמונתו כשהוא מכוון ופונה אל אלוהיו. השניה – עבודה בה מביע האדם את אמונתו כשהוא מכוון ופונה אל העולם. בראשונה – מעשים הבאים להביע ולעורר את עצם מערכת היחסים של המאמין עם אלוהיו. בשניה – מעשים הבאים לתת לה ביטוי בתיקון ושיכלול האדם והחברה בכל היבטי חייהם. הראי”ה מזהה הבחנה זו עם ההבחנה של התורה בין ‘מצוות’ ל‘משפטים’.

עֲבוֹדַת ד’ נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת:

הַמַּעֲרָכָה הָאַחַת, נוֹבַעַת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, שֶׁהִיא מֻטְבַּעַת וּמְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת כָּבוֹד לְיוֹצְרוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וּלְפָאֵר שֵׁם תִּפְאַרְתּוֹ. כְּשֶׁאוֹתָהּ הַהַכָּרָה מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים, יוֹצְאִים עַל פִּיהָ מַעֲשִׂים דָּתִיִּים, מֻגְדָּרִים וּמְפרָטִים, וּמְחֻזָּקִים בִּקְבִיעוּת צִבּוּרִית שָׁוָה.

וְהַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה, הִיא בָּאָה לֹא לְבַד לְהוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל כְּבוֹד ד’ יִתְעַלֶּה, כִּי-אִם לַהֲטָבַת הַחַיִּים שֶׁל הַפְּרָט וְשֶׁל הַכְּלָל. (אורות ישראל ח ב)

עבודת ד’ הדתית – אקספרסיבית – מצוות המביעות את האמונה באלוהים על גווניה השונים (כבוד, יראה, אהבה וכיו”ב), בכלים מכלים שונים (שבח, תודה, הלל וכמובן, קרבנות, כשבית המקדש קיים). כמו כל הבעה, גם המצוות הדתיות[1] הללו, פועלות ולא רק מביעות. הן משמרות ומתחזקות, מעוררות ומעצימות את תודעת האמונה המועדת להישחק ולהשכח בשגרת החולין האפרורית ובמיצרי תיגרת ההישרדות. עיקר כוחן הוא תוקפן הציבורי, בו הן פועלות זאת על החברה כחברה, ולא רק על האדם כפרט, על רשות הרבים ולא רק על רשות היחיד.

עבודת ד’ האמונית – אידיאליסטית – מצוות המביעות את האמונה באלוהים, בקבלת אחריות על תיקון עולמו ובהתמסרות אקטיבית אליה. גם מצוות אלו, מוטלות גם על החברה ולא רק על היחיד, ומבקשות לתקן את האדם והחברה בכל מעגלי ומישורי חייהם, הרוחניים והגשמיים, על פי רצון ד’ המתגלה בצלם אלוהים שבאדם ובתורה.

עבודת ד’ הישראלית – משפטים בל ידעום

עבודת ד’ הישראלית שעל פי התורה, כוללת את שתי המערכות הללו. עבודת ד’ האמונית, היא היחודית לתורה והיא עיקרה! עבודת ד’ הדתית הינה אוניברסלית והיא אכן צמחה וקיימת בדתות רבות. מקומה בתורה הוא משני וטפל לעיקר עבודת ד’ הישראלית, שמטרתה הטבת החיים של הפרט והכלל.

עַל יְסוֹד הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן מֻגְדָּרוֹת בִּגְדָרִים אֱלֹהִיִּים בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, הֵעִידָה הַתּוֹרָה: “וַיְצַוֵּנוּ ד’ אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ”, שֶׁהֵן בִּיסוֹדָן עֲבוֹדָה שֶׁל טוֹבָה [הטבה] , וּמִכָּל-מָקוֹם “וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמר לַעֲשׂוֹת”, שֶׁאוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד’, עַל-יְדֵי הַחֲרֵדוּת אֶל דְּבָרוֹ, מִמֵּילָא [!] הִיא מִתְגַּלָּה בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו.

גַּם לָעַמִּים, שֶׁדְּבַר ד’ לֹא נִגְלָה לָהֶם, לְעִנְיַן חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים מַעֲשִׂיִּים, שֶׁהוּא דָּבָר מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְכּוֹנֵן אֶצְלָם צוּרַת דָּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם-כֵּן הַבָּעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְסִדְרֵי עֲבוֹדָה עַל-פִּי הַהַרְגָּשָׁה הַטְּהוֹרָה שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד’, שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפּעַל עַל-יְדֵי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה, שֶׁלְּפִי מַצַּב הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶם, יֵשׁ בָּהֶם יַחַשׂ וְסֶמֶךְ לְאוֹתָהּ הַהַכָּרָה.

אָמְנָם אוֹתוֹ חֵלֶק הָעֲבוֹדָה, הַמְיֻחָד בִּתְעוּדָתוֹ הַטּוֹבָה לְכוֹנֵן בְּפעַל אֶת חֵפֶץ ד’ בְּעוֹלָמוֹ, הוּא סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ, וּמַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם.

וְעַל כֵּן יֵשׁ לַצַּד הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּוַדַּאי בָּא לְתִקּוּן הָעוֹלָם בְּפעַל, יַחַשׂ מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – וְלֹא לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. כִּי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת גִּלּוּי הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי, הַקַּיָּם וְהַנִּצְחִי, בַּמַּעֲטֶה הַמַּעֲשִׂי שֶׁל סִדְרֵי הַחַיִּים הַמֻּגְבָּלִים, צָרִיךְ דַּוְקָא כּחָהּ שֶׁל הַנְּבוּאָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁנִּתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל בַּאֲדוֹן הַנְּבִיאִים עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּגְלָה דְּבַר ד’ לוֹ פֶּה אֶל פֶּה. (אורות ישראל, פרק ח, ב) [1א]

הדברים מדברים בעד עצמם. להלן מקורות נוספים מכתבי הרב המגוונים את אמירתו זו.

עצם עבודת אלהים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל. (קבצים מכי”ק ב פנקס ה’ [128])

האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים. עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו, יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי. (שמונה קבצים / קובץ א / קעג)

יסוד עבודת ה’ הטהורה, היא מטבעת באדם החפץ הפנימי, להיות תמיד הולך ומשתלם, ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה, היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוהות והוא ית’ אין סוג לשלמותו, על כן, כל מעלת האדם הוא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית’. וזאת השאיפה שאין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתי תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד’ יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה, כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות.  ע”כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית^[2] (עין איה ברכות א מג)

לתקן אדם ועולם במלכות שדי

התורה אינה רק מיסטיקה או חכמה. הנביאים לא היו ‘מיסטיקנים’ גרידא, וחכמי ישראל לא היו ‘פילוסופים’. ה’יהדות’ לא רק נבדלת מכל ה’דתות’, אלא כלל אינה ‘דת’, אלא תרבות אמונית – לאומית – אוניברסלית[3]. כתרבות אנושית כוללת, היא אינה מתענינת רק בחיים הרוחניים ופיתוחם, אלא גם בחיים הפיזיים ופיתוחם. ה’חול’ גם הוא יקר בעיניה, ולא רק ה’קודש’. היא אוהבת ומכבדת את ‘העולם הזה’ ולא רק את ‘העולם הבא’, היא מחשיבה ומטפחת את הגוף ולא רק את הנפש. מטרתה היא: ‘נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום‘. בזאת מתחדדת עד תום נבדלותה מכל הדתות, וממילא, גם ההבדל בין עבודת הקדש שלה, לבין העבודה הדתית השגורה.

לסיכום אחלק את עבודת ד’ לארבע מערכות: המערכה הנמוכה ביותר של עבודת ד’ (אותה לא הזכיר הרב) היא: עבודת העבד – הילד, שכל ענינה להביע נאמנות וכניעה ולכונן נפש תלותית ופסיבית ואישיות צייתנית וממושמע, וכל שכן כשהיא מונעת מפחד העונש ותקות השכר, היא לכל היותר התחלה ילדותית נסבלת (באשר מכל מקום, היא מרסנת את הפראות והגסות של האדם), שאנו מקוים שתתעדן ותבשיל. המערכה הראשונה היא: עבודת העבד – הבוגר, המבקש להביע את הערצתו ותודתו לאלוקיו. לצידה אפשר למצוא את עבודת האוהב – הנער, המבקש דבקות במובן של חוויה רליגיוזית של אינטימיות, או אף חוויה מיסטית אקסטטית של התכללות והתאיינות. שלושת אלה הן טפלות לעיקר (כאמצעי לתכלית או כתוצר לוואי שלה), וכשאינן יודעות את מקומן ומבקשות ‘למלוך’, עלולות הן להחמיץ ואף לפגוע בעיקר, עבודת ד’ הישראלית היחודית והמובהקת. עבודה מתמדת של הוצאה מכח לפועל את האור הגנוז באדם ובעולם, אך גם של יצירה, חידוש ופריצה אל מעבר לו. תוכנה של עבודת ד’ הישראלית, הוא ‘תיקון עולם’, ההטבה המתמדת של  האדם יחיד, החברה והעם והאנושות כולה. זוהי עבודת בן (בוגר) המתמסר לממש את חזונו  ובשורתו של אביו. זוהי עבודת עם המתמסר באמונה למימוש חזונו ובשורתו של אלוהיו שבחר בו מכל העמים ונתן לו את תורתו, בה יהיה לגוי גדול חכם ונבון וצדק, ובה יאיר את האופק האנושי כולו.

עד כאן ‘החידוש הקטן’ ובפעם הבאה, ‘החידוש הגדול’…

[1] שפעמים רבות הן טקסיות, פולחניות, ריטואליות וכו’

[1א] ניסוח אחר של הבחנה זו בין שני סוגי עבודת ד’ מופיעה גם באורות הקדש ג’ עמ’ קצט ועמ’ רג

[2] גוונים נוספים של אמירה זו, ב- ש”ק, קובץ ח לו, ש”ק קובץ ד ס. אוה”ק ג פט. פנקס יג כא.

[3] הדברים מבוארים באריכות במאמר ‘למהלך האידיאות’. לשאלה היסודית: מהו ישראל – עם, דת או תרבות? אקדיש מאמר בפני עצמו אי”ה.