בראשית ברא אלהים – והארץ תהו ובהו

לפני בראשית ‘היה מי שהיה’, ‘אין סוף’, ועדיין לא ‘גדולת שלמות א”ס’, ועדיין לא ‘אור’ ולא ‘ברוך הוא’.

ואז (מטעם הכמוס עמו ית’ וית’), צמצם הא”ס עצמו (כפשוטו וגם לא כפשוטו, שהלא אין מגבלה לאין לו תִּכְלָה),

נתפנה חלל, נותר רשימו, נוצרו כלים, האיר האור, נשברו, נגנז האור,

ואז – בראשית ברא מי שברא את אלהים, את השמיים ואת הארץ, ואת כל אשר בם,

ולבסוף, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, גם את האדם.

[הגה”ה: וכל זאת לא בפעם הראשונה

כדאיתא במדרש שהיה הקב”ה בורא עולמות ואומר דין לא הניין לי ומחריבן.

ולא נתפתֶה להכניס ראשנו בפולמוס עַקָר עם בעלי עין רעה ועציבוּ דטחול, ר”ל,

הסוברים ואומרים שגם עולמנו זה הוא אחד מן העולמות החרבים הללו,

שכן הוא לאו דווקא ‘הטוב שבעולמות’, כדברי גוי חכם אחד,

אלא דווקא ‘אטיוד שלא עלה יפה’, כדברי גוי משוגע שני,

שְלָמָה לנו, יהודים בני ברית, מאמינים בני מאמינים, להכניס ראשנו למיטה חולה זו, ולצרה צרורה זו,

ואנו, בני אברהם יצחק ויעקב, תלמידיו של מרע”ה,

אין לנו אלא את דברי התורה הקדושה הזו ומצוותיה הקדושים, נחלה לנו מאבותינו זי”ע,

ולא לחינם מברכים אנו כל בוקר: ברוך שלא עשני גוי.]

וכידוע ליודעי ח”ן ודא”ח, אין הבריאה ארוע חד פעמי שהיה בעבר, אלא התרחשות מתמדת,

פלא פלאים של דילוג וזריקה ואקט מכונן מתמיד של התכנסות וצמצום ממרחביה אל מיצרים,

של בריאת יש מאין, וי”א של אין מיש.

ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כלומר, ובטובו מצמצם עצמו (ממה שנותר) ממקומו, בכל יום תמיד. מחדֵש, דייקא.

ובריאה-צמצום מתמידים ומתעצמים אלה, ‘נסירת הפרצופים’ יקרֵא לה, בלשון רבותינו בעלי המדרש והסוד.

[ופירושה המילולי אך גם העמוק הוא נסירת הפרצופיות, שפרסונאליות יקרא לה בלע”ז.]

ולמדנו רבנו הקדוש הראי”ה קוק (שכל דבריו, וזה בכלל, בהררי קדש של האר”י ז”ל [והרמח”ל] יסודם, וסימן לדבר – ראי”ה אותיות האר”י),

שהנסירה היא החלשת הטבע, ההכרח והסיבתיות, הניכור והספק,

לשם התחזקות הנס, החופש, העצמיות, האינטימיות והודאות, הבגרות והעצמאות – התבסמות העולם,

ובלשון הפילוסופים, אימננציה יקרא לנסירה.

  [הגה”ה: ואין הטבע אלא אלהים ואין הנס אלא הויה, ועל הכסא דמות כמראה אדם, ועל האדם כמראה צפור מדברת]

תהליך ההצטמצמות-נסירה זה של הא”ס ב”ה וב”ש,

הוא אם כן תהליך הטרנספורמציה והאימננציה של הא”ס ב”ה וב”ש,

המדלג ומשתלשל לו משמי שמים לתחתיות ארץ, בדרך עילה ועלול ובדרך קפיצה ותעלול,

מתאווה ויורד ועושה לו דירת קבע בתחתונים, בתעלומות העולם, במסתרי ההסתוריה,

ובמצפוני נפש האדם ואף בנגלותיה, בפרזות הפרוזה ובמוקפות הפואטיקה.

תהליך של הִינסכות, הִמהלות, וההתמוססות של הא”ס בָּסוף, של הרצון והחכמה בָּהוויה, של אלהים בָּאדם.

אתה גבור לעֹלם אדני, אל תקרי לעֹלם אלא להתעלֵם.

תהליך ההתבסמות של העולם, ושל ישראל קדושים, עם קרובו.

תהליך של הרפית האחיזה האלהית הרבונית בעולם,

והתאפשרות ההשתחררות של האדם מן התלות האינפנטילית המבישה והמעיקה באביו ובאמו,

שאינה מאפשרת לאור החירות והאהבה להופיע.

[הגה”ה: ואין אביו אלא הקב”ה ואין אמו אלא כנסת ישראל].

תהליך של ויתור הדרגתי של הקב”ה על כל יכולתו, תוקף כחו ושליטתו המוחלטת (אך לא על טובו ומובנותו),

תהליך של הרחבת והעמקת מרחב יראת השמים, אופק האוטונומיה האנושית,

התעצמות צלם אלקים שאל מול התעלמות אלקים צלם.

 [הגה”ה: כך עלה במחשבתו ית’ תחלה, וכך גזר רצונו הקדום,

שהוא אחד עם כתר חכמתו העליונה וכבודו העלום, כדברי הרמב”ם הקדוש]

*****

בסיומו של תהליך יעזוב האלהים את השמיים ואת הארץ, את הטבע ואת ההסטוריה, את המקום ואת הזמן,

את היריעות והגווילים,ואף  את הטכסט הקאנוני,וישכון לבטח באדם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ושכנתי בתוכם.

הכל יהיה יראת שמים ואהבת שמים, ודבר לא יהיה בידי שמיים,

ותהיה הרשות כולה נתונה לאדם, והכל יהיה לא צפוי,

ולעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך ואב, מקום ונשמה, לא יקרא,

ויהיה האדם מקומו של עולם ומקומו של מקום.

 [הגה”ה: ונצדק קדש הרלב”ג ולמעלה אף מהשל”ה הקדוש]

בסיומו של יומו של הקב”ה, יוּרָק הא”ס כולו אל הסוף,

(כַּחול אשר על שפת שעון החול המתהפך לחתום את הקודש),

ותתקיים תשוקתו להשתאבא בגופא דעלמא, ולהתכלל בו כאבוקה בנר, והקב”ה קראו ליעקב אל.

ומשם, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, להניס את כל הצללים ולנצח את כל הרשעה,

ולהכניס אורות דתהו בכלים דתיקון דתיקון, בכלים מכלים שונים,

ולדעת את הויה בכל הדרכים, חול וקודש ואף דתיות.

*****

אמנם כבר עתה רבה היא מאד מידת החופש של האדם,

וכנגדה רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום,

ולעתים ניחם ד’ כי עשהו בארץ ומתעצב אל לבו.

[הגה”ה: ואעפ”כ ,לא המטיר מבול, גם לא אש וגופרית,

אך גם לא עשה נס ולא קרע לנו את גדרות התיל, ולא פוצץ את תאי הגז, ולא צינן לנו את המשרפות,

אך גם לא כפה עלינו הר כגיגית את תורת הראי”ה]

ורוב ככל מעשי עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו.

האמת נעדרת והטוב נקלש, והענינים יגעים, וקהלת מסתודד בפנים חתומות עם איוב, ואסתר לוחשת סוד להמן…

אמנם אנחנו מאמינים בני נביאים, מאמינים ומתנבאים, שלא לעולם חוסן,

ואדרבא, והיה החסון לנעורת ופעלו לניצוץ ובערו שניהם יחדו ואין מכבה,

ונקדש קודש, ואין נקדש אלא הוקד אש, אש קודש.

*****

ומתוך שהא”ס ב”ה התאווה ועשינו לו דירה בתחתונים, ואף שירה שרנו לו לשמחו,

והוא הצטמצם ופינה מקום, והצטמצם ונתכנס אל עצמו, וממקור ‘אנכי מי שאנכי’ ירד לְ’סובב’ ולְ’מלא’,

וחלחל אל רקמת הבריאה ונמסך בעורקיה, ונזדווג-התיחד-נתעלם בעולמו, ונספג אל לשד האדם,

להיות שרש עצמיותו ולהתגלות על ידו, תודעתו ותובנותיו, דבוריו ומעשיו, דווקא וממש,

באתערותא דלתתא שאין ביסודה שום אתערותא דלעילא, כי אין עוד עילא, רק תתא.

והחמה נשקה ללבנה ונבלעה בה, והאירה הלבנה כאור שבעת הימים,

והתורה מן השמים ניתנה והתקבלה וירדה ונזרעה בארץ, ויכולו השמים וכל צבאם בארץ,

והתורה שבכתב והתורה שבע”פ יהפכו מתאומים לדודים, ויתאחדו בנוה אפיריונם,

ותורה חדשה מאתי תצא, לא עוד תורה מקדרות שמים, אלא תורה מן הארץ הטובה, תורת חיים,

ומלוא כל הארץ כבודו-הוא רצונו-הוא עצמו, ולית אתר פנוי מיניה, ואתה מחיה את כולם,

ונפשי – איויתיך בלילה,

וד’ הוא האלהים, ואלהים הוא ד’, בארץ מתחת, אין עוד מלבדנו, ואַין, אותיות, אני.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

משם, מנבכי תהומות עש”נ בהם צלל הא”ס כאבן במים אדירים, יקום ויתייצב, יאיר אור חדש על ציון.

והאלהי, והטוב הטהור שבאדם, כשיקום ויתעורר, כשיתפתח ויתעצם, יאיר וייטיב ויתקן וישכלל עולם.

אם לפי בעלי הנגלה (הכמהים לעולם הבא), שבתיקון סכלות ורשעות האדם,

ובהתפתחות המדע והשתלטותו הכמעט מלאה על הטבע,

יצומצם וימוזער למינימום, הנזק וההרס שבסיבת משוגותיו הכאוטיות של הטבע – החומר

ואם לפי בעלי הנסתר (הכמהים לעולם הזה), יחרה יחזיק, יתעלה ויתנשא, הטבע לעומת האדם,

ויעבור ממצב של נכבש ל’כובש’ ואף ל’ישר’, מעכירות אדישותו הבהמית,

אל צלילות וטוהר, מודעות ואוריינטציה מוסרית, והארץ תתן את יבולה בלב טוב ולא רק בעין יפה.

בתיקון החטא הראשוני של האדם, יתוקן החטא המטאפיזי של הארץ והקטרוג המטאפסיכי של הלבנה.

ויתיחד ביחודא שלים התיקון האפיסטמולוגי עם האונתולוגי,

ועמך כולם צדיקים רוצים ופותחים שערים חדשים, בוראים עולמות,

והייתם כאלהים – בוראי ויוצרי עולמות, יודעי טוב ורע, ולא תמותון.

ואיש ואישה יאהבו עד כלות, יתאחדו ויתייחדו, וילד תם אליו התפללנו, יוולד ויאיר.

[הגה”ה: תוך כדי אקסטזת כתיבה זו (ושיפוציה הרבים מאד),

המשיך המשחית (בעיקר) הפנימי (האורב היושב בבית), והחיצוני,

לנצל עוד ועוד את הרשות שְנִתנה לו להשחית,

וכמה חללים בגשמיות וברוחניות הפיל המנוול

תוך כדי שאנחנו מתענגים על ד’, על ד’, דייקא,

ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, וד’ הטוב יכפר בעד].

גם תינוקות נולדו, גם אהבות לבלבו,

מודה אני לפניך מלך חי וקיים, אחד ואין יחיד כיחודו…

מודה, מכלל דפליגי,

והיראה לאין תוביל

ויש מי שאוהב…