תשובה אל היושר ואל קודש קודשים

מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה…

אי השימוש בשכל הישר

הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו.

וההתרגלות להשתמש בשכל הישר,

זהו רז הגאולה,

גאולת החיים הזמניים וגאולת החיים הנצחיים.

(פנקסי הראי”ה חלק ב פנקס מ”א [פנקס ירושלים] אות לה עמ’ ר)

אתמהא!

קושיות מן החלל הוירטואלי

מתנאל ואבי הגיבו למאמרי מהשבוע שעבר בשאלה-טרוניה: אתה בעצם מחזיר אותנו למודרנה ולמסורת, שבהן כבר היינו, ומהן ברחנו, כי הן הכזיבו אותנו כיחידים וכחברה, תיאורטית ובעיקר מעשית. מה הטעם בכך?

הנה שאלותיהם:

מתנאל: השאלה טובה מתירוצה… מה כוונתך ב”התחדשות תבונית-מוסרית”, ובשיבה “להיות ‘בני אדם’ נורמליים, נבונים, טובים וישרים”? האם אתה מציע חזרה מעגלית למודרנה, ללא הפקת הלקחים הנדרשת? נראה שלא. אם כן, באיזה מובן תתרחש ההתחדשות התבונית-מוסרית? שחלילה לא נהיה ככלב השב על קיאו…

אבי: מצטרף לשאלה של מתנאל ומנסח אותה באופן חד יותר: נראה לי שהחזרה לתנועה טבעית פנימית מורגלת שהפ”מ מאפשרת, מחזירה את הדתיים לערגה לדתיותם, ואת ההומניסטית להומניזם וכו’, וזה מה שקורה לנו כל הזמן. ככה שהפ”מ חבטה בנו, אבל המשכנו יפה מכח האינרציה, ואנחנו גאים בזה. באופן עמוק, אין לי פתרון לייאוש, ואשמח אם תרחיב על זה.

והתשובה מאַיִן תימצא

את התשובה שיש עמי לשאלתם הקדמתי וכתבתי בשתי הפיסקאות החותמות את המאמר הנ”ל. הדברים כנראה אינם ברורים דיים, ובכל זאת אהין להמליץ לשוב ולהתבונן בהן[1]. מעבר לכך אין באמתחתי תשובה מהוקצעת, מבוססת ובהירה, ואיני מתוסכל מכך. אני סבור שהמענה לפ”מ אינו ‘עוד שיטה חובקת כל’ המתיימרת לתת מענה מושלם לאחר כל השיטות החלקיות והפגומות שקדמו לה. אני סבור שהמענה לפ”מ הוא בשיבה של האדם אל עצמו, אל נשמתו, על ידי הקשבה למה שליבו אומר לו.

למרות שאני לא רק מבין, אלא חווה את החלל הפנוי הפוסטמודרנית ומזדהה עם הקושיות הבוקעות ממנו, אני מוצא ‘כי עודני מאמין באדם’, באלוהי שבו, בטובו וביושרו הנובעים מרום-עומק נשמתו. חווית הריק והאין, הכאב והסבל, הרגישות והמרירות, היא מיניה וביה גם חווית מלאות וישות, והיא מולידה בי רצון עז ותשוקה אדירה, לחיות, לאהוב, להאמין, ליצור, לפרוץ גבולות וללכת וללכת… את כל זה אני חווה וחוזה מבשרי, מבשרי ממש.

המענה לפ”מ היא האמונה הבוקעת מלבו של האדם למרות הכל, לא כמענה לקשיים ולקושיות, אלא כמחוה של ‘אף על פי כן’ ‘אני מאמין’ וליתר דיוק, ‘מאמין אני’. זה אני. זו עצמותי. איני יכול ואיני רוצה לברוח מכך. זהו אותו המענה שהאדם נותן לקושי, לכאב, לסבל, לעלבון, לאכזבה ולתיסכול וכיו”ב מאז מקדם ועד היום. חוויות קיומיות מרות אלו, הרי קדומות כקדמות האדם. יש בהם מרכיב מטאפיזי אפריורי, אך הוא מתעורר על ידי צוק העתים. צוק העתים מתגלה בכל עת בלבוש אחר אך התוצאה היא אותה התוצאה. מפח הנפש המביא ליאוש. הפ”מ הוא עוד מופע של ה’סיטרא אחרא’, של הצד האחר, האפל והמשפיל של הקיום האנושי, לכן המענה לו הוא אותו המענה העתיק הבוקע מתוך האדם ומכריז על אמונתו כעצמות ולא כ’מקרה’ (אני מצדד בהתגלות האקטיביסטית של ולא בפסיבית).

אני סבור שהראי”ה קוק הטרים את הבקורת של הפ”מ ונתן לה מענה עשיר יותר. בדברי באים אנסה להכנס בשער שהוא פתח ולהלך בו בעקבותיו.

האלוהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים

השכל הישר הוא יסוד הכל.

הרגשת הטוב והאמת בבינה פנימית, בלתי מתעוותת על ידי שום נטייה בעולם,

היא נתיב האורה המובילה את הכלל ואת הפרט לאושר עולמים,

ולאושר זמני המתאים לאושר הנצח.

(הראיה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב קפא)

במקומות רבים מספור, בכתביו, ובהקשרים שונים, משתמש הראי”ה קוק במושגים ‘שכל ישר’, ‘סברא ישרה’, ‘יושר טבעי’ וכיו”ב. בכל המקומות הללו הוא רואה בהם את הבסיס לכל השכלה ולימוד, הרגשה והכרעה, בחול ובקודש. את הביטויים הרבים ניתן להעמיד על שניים: ‘שכל ישר’ ו’לב ישר’, כלומר חשיבה נכונה ורגש מוסרי מכוון. דומני שהפסוק שעומד ברקע כל מטבעות הלשון הללו הוא: ‘אֲשֶר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים’ (קהלת ז כט). האדם, מטבע בריאתו הוא ישר, אלא שהוא מאבד מידי פעם את היושר היסודי הזה ברוב מחשבותיו וריבוי חשבונותיו. ‘והתשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים…’ (הראי”ה אורות התשובה פרק טו אות י)

קודש הקודשים – היושר – החול – הקודש – קודש הקודשים

היושר הזה הינו השורש האחדותי של המח והלב. היושר הזה הוא ההשתקפות הנאמנה ביותר העצמי העמוק שלו, של חלק אלוה ממעל שבו – נשמתו. היושר הזה הוא טביעות האצבעות שטבע בו בוראו ויוצרו. היושר הזה הוא ההיכל של קודש הקודשים הפנימי שלו. היושר הזה הוא תמצית צלם אלוהים שבו.

כל למוד, כל התרוממות רוחנית,

צריך להיות מבונה על היסוד של ההרגשה הטבעית וההשכלה הטבעית.

וההשכלה הטבעית עצמה, עם כל ההרגשות הטבעיות, במדה הטובה של מעמדן,

מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על יסוד קודש הקדשים,

שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה,

בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה. פתיחה ו (ש”ק ח צא)

הפיסקה הזו ואחרות, מגלה לנו את סוד הקשר שבין קודש הקודשים הפנימי שבאדם לבין ה’יושר’ היסודי הראשוני הפשוט שלו. אפשר לדמות את מלוא שיעור הקומה של האדם לעץ. האדמה שעץ החיים האנושי, שתול בה וממנה הוא יונק את חיותו היא ההוויה, היא ‘הויה אלוהינו’. השורש של העץ היונק את החיות מהאדמה, היא נשמתו של אדם, ה’לפני ולפנים’ שלו, ‘קודש הקודשים’ של מקדשו הפנימי. הגזע הישר הנושא את החיות אל תפארת נופו של העץ הוא ה’יושר’ שבאדם, היושר השכלי והיושר הרגשי היסודיים, השכל והנטיה המוסרית הישרים. ענפי העץ ועליו הם כוחות ומרחבי ה’חול’. פרחיו ופירותיו הם ה’קודש’, והחיות שהפירות מעניקים לאדם הם ‘קודש הקודשים’. על אדם כזה נאמר: אַשְׁרֵי הָאִישׁ… וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם (קו”ק) אֲשֶׁר פִּרְיוֹ (קודש) יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ (חול) לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה (קו”ק) יַצְלִיחַ: (תהילים א ג)

כל שלב בבנין חיינו חייב להבנות על ‘היסוד של ההרגשה הטבעית וההשכלה הטבעית’. אך ראשית חכמה, עלינו לגלות לעצמנו ולילדינו את סוד הזיקה של ה’יושר’ אל ‘קודש הקודשים’. וכמובן, לא רק ל’לגלות’, אלא להביא לידי כך שזו תהיה תובנה השייכת לתשתית של ‘המובן מאליו’. תובנה שחושבים באמצעותה ודרכה, ולא רק עליה. תודעת יסוד, חוויה קיומית ותנועת חיים מכוננת. לחנך ולהתחנך לכך שהיושר הטבעי הפשוט שבנו הוא הצוהר שבעדו מאיר בנו הקודש העליון, והוא השער שדרכו ורק דרכו נבוא אל הקודש.

רה-קונסטרוקציה ליחיד ולכלל

הפיסקה הבאה מתארת מצבי משבר ופירוק אינטלקטואליים ואתיים שאליהם נקלע האדם היחיד, ומדריכה אותו כיצד לצאת מהם. ההדרכה היא השיבה ל’יושר’.

נראה לי נכון לקרוא אותה גם כתיאור מצבו המפורק של האדם בעידן הפ”מ. ובכך גם הדרכה כיצד להתגבר על הניהיליזם האינטקלטואלי, האתי והאסטתי הפ”מ.

כשמרגיש האדם ששכלו נבוך ואינו מוצא בנפשו מעמד הגיוני איתן,

אל יבקש את רפואתו בהתעמקות של נפתולי פרטים שכליים.

הם לא יביאו לו מזור, רק יוסיפו מחלה על מחלתו.

רק ישוב להשכל הפשוט והישר, הנובע מעומק הטבע הנפשי,

וממנו ישלח את קויו על פני ההתפשטות וההסתעפות השכלית.

והוא הדין כשמוצא האדם בעצמו את מצבו המוסרי לקוי.

אל יברח מתוך מריריות הנפש של מוסר כליותיו,

אל המון דקדוקים של מעשים רבים,

המביאים על פי רוב מחשכים לתוך החיים בהתפרצם יותר ממידתם.

רק ישוב בשקט אל היושר הטבעי.

יחפש דרכיו בתוך לבבו פנימה,

וישקיט רוחו בקרבו בזה שהוא מבקש את הטהרה הטבעית של המוסר היסודי.

ואם בבת אחת יפגוש האדם משבר בשני חלקי חייו הפנימיים הללו, נביכה שכלית ותעתוע מוסרי,

ישא דעו אל המקור התוכי של הנשמה,

שמה היושר השכלי והטבע המוסרי מתאחדים הם בנקודה אחת,

ומתוך הנקודה הצנועה והשוקטה הזאת,

ישוב ויבנה על ידי עבודה הדרגית ושלוה את כל חורבותיו ויתכונן בארץ החיים. (פנקס מ”א, כה)

כך גם הפסקות הבאות:

כשצריכים להתרומם בהכרח, דהיינו כשאי אפשר כבר לעמוד על המצב הרגיל הקדום,

אז מוכרחים להתחיל מהיסודות היותר פשוטים –

מההבנה הפשוטה בשכל, מהכרת היושר הפשוטה בנטיה הנפשית,

ומהם דווקא חוזרים ובונים את העולם הרוחני, הצריך להתחדש ברוב פאר. (פנקס מ”א, כו)

בזמן שהאדם מלא לאות מהפלפולים,

בן שהם פלפולי השכל בענינים הנוגעים להמחשבה,

בין שהם פלפולי הרצון במה שנוגע ליושר וצדק,

צריך הוא לשוב אל הפשטות, לבקש את הנקודה הבסיסית שמתוכה מסתעפים כל הענפים,

נקודת הפשט השכלי ונקודת הפשטות הישרנית,

ומתוכה יצא לכל המעמקים ויתיישרו לו כל הענינים הנראים כל כך מסובכים. […] (פנקס מ”א, כט)

משהבנו את הקשר בין היושר לקודש, שוב לא נופתע ממטבע הלשון המפתיע שחידש הראי”ה: ‘שקל היושר’ (פנקס מא/מג). כן, היושר וממילא, הקודש!, כך ואך ורק ודווקא כך!

מבשר”י (מישׁרי / בישׁרי) אחזה אלוה

המענה שהרב מציע, אינו ‘שיטה חדשה ומשוכללת לעילא’, איזו ‘סינטיזה’ מבריקה וגואלת, אלא אדרבא שיבה אל התשתית הנפשית הפשוטה, וממנה הצמחה מחדש של עץ החיים כולו. התשתית הזאת היא היושר השכלי והמוסרי שבאדם, היונק את חיותו ואורו מנשמתו האלוהית, משורשה ומפל”א שורש שורשה.

כדי לרפא את כל מכאובינו ותחלואינו, כיחידים וכחברה, כעם וכאנושות, חייבים אנו ללכת אל אוצרותינו הפנימיים. רק אם נשכיל לשוב אל היושר הראשוני השכלי והרגשי הזה, אל ההשכלה וההרגשה הפשוטים שלפני כל תחכום והתחכמות, מתוך מודעות לכך שהם שתולים על פלגי המים של תהומות הוויתנו, ומתוך תשוקה להגיע אל השיתין הללו ולהשתית עליהם את בית מקדשנו, נזכה גם לבנות עיר על תילה.

לא מדובר על שיבה לפילוסופיה המודרנית גם במיטבה וגם לא אל האמונה והדתיות המסורתית הישנה והטובה. מדובר על שיבה של האדם אל עצמו, אל מה שלפני כל זה. לא במובן הרומנטי של שיבה למצב הטבעי שלפני מגע-נגע התרבות, אלא במובן האישי, הקיומי, הממשי. לא מדובר על בניה של קונסטרוקציות פילוסופיות או תיאולוגיות, או אידיאולוגיות אתיות או פוליטיות מתוחכמות, שיתנו מענה ניצח, מנה אחת אפים לנרגנות הפ”מ. מדובר על התבוננות נינוחה של האדם בעולמו הפנימי, על הקשבה שקטה של האדם לצלילים הבוקעים מתהומותיו ולניגונים המתנגנים בו.

ובדין ישאל היודע לשאול: והרי זה בלתי אפשרי? הרי איננו יכולים למחוק מתוכיותנו את הרשמים של אלפי שנות תרבות וכמה וכמה שנות חינוך. נכון שלא וגם אין צורך בכך. אדרבא אנו קרואים לעשות זאת בעזרת כל הכלים והתכנים שנחשפנו אליהם, אבל לא בסגנון האקטיביסטי האינטלקטואלי או האידיאליסטי המערבי (או ה’גברי’) האופייני, אלא בסגנון המדיטטיבי ה’מזרחי’ (או הנשי). בהשתקה, הרפיה ושהיה, נשימה עמוקה ומדיטציה, המכוננים מפגש ממשי שלנו עם עצמנו, עם ‘אובנתא דליבא’, עם הרגשותינו ומחשבותינו הראשוניות טרם הסתבכן בחשבונות הרבים.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: (תהילים נא יב)

[1] וכמו כן אני מפנה אל המאמר ‘אדם חדש – שפה חדשה – דרך ארץ חדשה’ שבארכיון הבלוג