הקב”ה מתאווה

כמה מדרשים[1] ‘יודעי דבר’ מגלים את אוזנינו שהקב”ה מתאווה. מתאווה לברוא. מתאווה לתפלה (של ישראל, של צדיקים ובעיקר של עקרות). מתאווה לתורה. כדי להפיק מהאינפורמציה הזו מובן ומשמעות, אתייחס אל מילות המפתח – הקב”ה / תאוה / בריאה / עקרות / תפילה. (אל תאוותו שנהיה עמלים בתורה, לא אתייחס הפעם), ואנסה לטוות אותם יחדיו.

נתחיל מהסוף – אלוהים מתאוה. תאווה זו היא הבוראת אותנו. אנו נבראים על ידי התאווה. התאווה היא הפעימה הראשונית, המכוננת, של החיים. היא הנשמה המחיה ומאירה את כל גילויי החיים שלנו. אם אין תאווה אין חיים, אין בריאה ויצירה. כל התאוות של הקב”ה הם תאוות של אב – ללדת בן (דירה בתחתונים) לחנכו (שיהיו עמלים בתורה) לפתוח את לבו ולהעצים את רצונו (לתפלתם). הקב”ה מתאוה שנתאוה. שנתאוה בתפילה, שנתאוה בתורה, שנתאוה בגמילות חסדים. שנתאוה!

הקב”ה – התכלית של הפעילות האינטלקטואלית היא קיומית, אתית ופוליטית. תכליתה של דעת אלוהים אינה אינפרומטיבית אלא פורמטבית. תכליתה של החקירה התיאולוגית היא אנתרופולוגית. האינפורמציה על מיגוון התאוות של הקב”ה לא באה, אם כך, רק כדי לספק את סקרנותנו האינטלקטואלית, או להאדיר את שמו בעינינו, אלא כדי ללמד אותנו איך לחיות את חיינו כראוי למקורם האלוהי.

מתאווה  – התאווה הא חשק כביר, תשוקה עזה, רצון אדיר, החותרים למימושם בעוצמה המתפרצת ומתגברת על כל מה שעומד בדרכה. במופעיה הקיצוניים היא התמכרות ואף אובססיה. היא רעה כשהיא פורצת גדרי מוסר, שוברת כלים והורסת בתי חיים. היא טובה מאוד כשהינה אש תמיד היוקדת על המזבח הפנימי ומחיה ומניעה את כל תנועות החיים. אמנם יש הטוענים שכיוון ש’אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו’, ואדרבא, התאווה מנציחה ומעצימה את תחושת החסר והסבל, הכי טוב לכבות את האש הזרה הזו כליל.

הקב”ה מתאווה – אין טעם להתבצר במרחב התדהמה הפילוסופית החסודה שלנו, ולזעוק בפלצות: שמו שמיים! מה?! אלוהים מתאווה?! חז”ל מדברים על אלוהים באופן ‘חופשי’, ו’מאניש’. ‘חופשי’ – כי שפתם אינה מושגית אלא דימויית. ‘מאניש’ – כי גם כשהם מדברים על אלוהים, הם מדברים אל האדם. כשאנו לומדים את דבריהם, דומני שפורה יותר יהיה להכנס לבית מדרשם ו’לדבר’ בשפתם, ולא להיפך. אלוהים מתאווה, כפשוטו וכמשמעו (המדרש המייחס לקב”ה תאווה, מזהה אותה עם תשוקה וכלות הנפש, אולי כדי לישב דעתם של אניני הטעם הרוחניים שבינינו). על פי המדרשים האלה, המשמעות של אלוהים עבורנו, היא ראשית – תאווה ותשוקה, חמדה ורצון. זו החיות והאור זה הזוהר!

הקב”ה מתאווה לברוא – ההתגלות הראשונה של האינסופיות האלוהית, היא התאווה, התשוקה לברוא, לחדש חיים.תאוה עזה זו מביאה אותו לברוא שוב ושוב, ‘המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’. על ידי התאווה, הופך האין האלוהי ליש, האוביקט האלהי, הופך לסוביקט, ה’הוא’ וה’אני’, ל’אתה’. תודעת ‘החֶסֶר – שבשלמות’, והיא המחוללת את התאווה ל’שלמות – שבחסר’ (‘השתלמות’ בלשון הראי”ה קוק). האין-סוף מכונן את עצמו כאלוהים, כבורא, על ידי שהוא מצמצם את עצמו ונותן בכך מקום והויה לבריאה. הנבראות, היא ההתחדשות המתמדת של החיים ממקור התאווה להעניק חיים. תודעת הנבראות, היא החוויה של החיים כמתנה פלאית, מפתיעה ומתחדשת, הניתנת לנו מתוך אהבה ותשוקה.

עקרות – פשוטה הוא המצב הנורא של הורים הרוצים להביא ילדים לעולם, אך לא מצליחים. סבל בל יתואר, צרה גדולה ומרה, כי עזה כמוות התאווה להביא ילדים לעולם, להיות כאלוהים ולברוא, לחדש חיים. התאווה והתשוקה העמוקים של האדם אינם ‘לחיות’, אלא ‘להחיות’. אמת זו באה לידי ביטוי במובן המילולי של ‘אב’. האב ‘אוֹבֶה’, מתאווה, להחיות ולא רק, ולא בעיקר, לחיות. האם היא החווה זאת במלוא העוצמה: ‘הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי’. רחל אינה ‘מאיימת’ שהיא תמות אם לא תזכה לבנים, אלא מדווחת שבמצב זה כבר ‘מֵתָה אָנֹכִי’. יש אמנם עקרות חמורה יותר והיא המצב בו אין לאיש ולאישה תאווה להחיות.

תפילה – התפלה מנביעה ומביעה את הרצון העמוק, את המאווים הכמוסים, את התשוקה והתאווה ל’חיים דְחיים’. עצם התפילה היא התאווה למה שמעבר, לבלתי אפשרי, לפריצת העקרות של החיים האנושיים, לחיות ולהחיות. בלשון המקובלים, התפילה היא ‘מיים נוקבין’, היא ביטוי של תאוה (בלשון הזוהר: ‘תיאובתא’), והיא מעוררת את ה’מיים דוכרין’, את התאוה, האהבה וההשפעה, את הבריאה. הקב”ה מתאווה לתאווה, לתאווה הרדיקלית, לתפלה הבאה מתוך תודעת וחווית עקרות, ומבקשת להתגבר עליה ולברוא, ליצור ולחדש. המציאות הנבראת היא עקרה כשהיא תלושה ועקורה משורשה. התפילה היא הביטוי של התאווה להתחבר אל השורש שממנו חיים, להתייחד איתו ופרות ולרבות. ואתם הדבקים בד’ אלוהיכם – חיים כולכם היום.

הקב”ה מתאוה לתפילה – הקב”ה מתאווה שנתאווה. מתאווה שלא נסתפק בלחיות, ונתאווה להחיות, שנתפלל מתוך התאווה לפרוץ את העקרות של החיים. דווקא מתוך המצוקה הקשה ביותר – העקרות, מתפרצת התאווה – התפילה העזה ביותר. הקב”ה מתאוה שנהיה ‘חיות מתפללות’ – חולמות, מתאוות ומשתוקקות לעוד ועוד,. תאוותו של הקב”ה לתפלתנו, שוכחת קמעא, רק משהיא משתקפת בתאוותנו להתפלל אליו.

תאוות ענווים

תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהֹוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ: (תהילים י יז). הפסוק הזה קורא לתפלה בשם מפתיע: ‘תַּאֲוַת עֲנָוִים’. התפילה היא תאווה עזה שמתוך ענווה עמוקה. האדם המתפלל מהלך לו בדרך חייו ב’תאווה ענוותנית’, או שמא, ב’ענווה תאוותנית’.

העולם עומד על תפילה ו’עובד’ מכוחה. החיים לא ישתכללו רק מתוך התבונה, האקטיביות, המדע וטכנולוגיה. עולם שיתבסס רק על הכוחות האלה, יאבד מתוך שיכרון ההצלחה שלו את העיקר, את התאווה הענוותנית, ולא יתפלל. אין לו סיכוי להמשיך ולהתפתח, כי חסרה לו התשוקה והגעגוע, התאווה והכיסופים. עולם ללא תפילה הוא עולם עקור ועקר. הויה אנושית ללא תפילה, עקורה היא ממקורה, עקרה ולבסוף, סריסה – נטולת תאווה, משועממת ושוממה. הסימפטומים של מחלה זו יתגלו במהרה: חיוורון אנמי, ‘ילודה שלילית’ וזרזיף טורדני של התאבדויות. בטווח הקצר, אפשר להגיע להצלחות מרשימות, למרות ואולי בגלל דעיכת התאווה, והֵאָלמות התפלה, אבל כאמור, זו תרבות אנשים עקרה, שתלך ותתפוגג ותשקע בתהום הנשיה.

תאווה או עקרות

העקרות הנפשית של היחיד ושל החברה, היא התולדה של ההתמכרות לחוויה הנעימה והפשוטה של החיים הטובים. שביעות הרצון, היא ההיפך מ’רעב הרצון’, ותחושת הרוויה השלווה, היא ההיפך מ’צמא בוער’. נבואת הנחמה של עמוס לא מבטיחה שבע ורוויה אלא אדרבא: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה: וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהֹוָה וְלֹא יִמְצָאוּ: בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא: (עמוס פרק ח יא – יג), ושפתי דויד נעים תפילות ישראל, ברור מיללו: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: (תהילים פרק מב ב – ג). ואומר: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אַשַׁחֲרֶךָּ *צָמְאָה* לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: (תהילים פרק סג ב).

‘באין תאווה יפרע עם ואדם’. הסגלתנות והזחיחות, מעקרת אותנו בעקרות רוחנית. החיים שוקטים וקופאים, האדם מאבד את הזיק האלוהי שלו ואינו פורץ, לא מתחדש, לא יוצר, לא מרקיע שחקים ולא יורד תהומות.

הבנת התפילה כתאווה לחיות ולהחיות, קוראת לנו להשתחרר מההבנה של התפילה כאמצעי להשגת המבוקש. להתייחס לתפילה כמכשיר שאמור להנעים לי את חיי, או לפתור את מצוקותי, זו גסות רוח. התפילה אינה אמצעי לחיים טובים, אלא היא התכלית, היא החיים הטובים באמת. האדם הוא ‘חיה מתפללת’ וכשהוא מתנכר לערך העצמי של התפילה ומתייחס אליה כ’כלי’, ‘מכשיר’, הוא מחמיץ באחת את הטעם של חייו. תרתי משמע. גם החיים מקבלים תאורה אחרת. כל מה שקורה לנו לטוב ולמוטב בא לעורר אותנו לתפילה. לתפילה במובן הרחב העמוק של המילה. בזאת יוצאת התפילה ממיצריה הדתיים וההלכתיים ומגלה את פניה המקוריים שתוויהם הם הגעגוע וההתרפקות, שפיכת הנפש, כלות הנפש, ‘יציאת’ הנפש, העריגה והחלום וכדומה. תפילה כ’היות’ האדם בעולם. ‘היות’ של פתיחות והקשבה, של חיבור ויחוד, של חיים וחיי חיים.

[1] למי שירצה להכנס לעבי הקורה של התאוות האלוהיות, אני מצרף את המקורות המדרשיים המתייחסים לתאוותיו של הקב”ה בדף נפרד (מקורות לפרשת תולדות).