את הדברים הבאים כתבתי בחום לבי כשעננת פינוי עמונה תלויה מעלי ורובצת בלבי. הלואי ואתבדה ואתבזה על פזיזותי.
הסיפור הראשון במחרוזת סיפורי החורבן במסכת גיטין, פותח ומכריז: אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים’. אבל הוא מסתיים בהכרזה נוספת: ‘ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו’.
לא הבאתי את הסיפור הזה כדי ללמוד את פשוטו, אלא כדי לדרוש אותו לימינו אלה ממש.
כך מתחיל המדרש שלי: ‘בגלל פעילי השמאל שיזמו ועודדו את התביעות לבעלות פרטית על קרקע הר הטרשים הקרח שעליו הוקמה עמונה ומשהתברר מה שהתברר לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לאפשר לשלוחיהם (או שמא ‘שליחיהם’) לקבל את מלוא התשלום על ‘אדמתם’ ואף למעלה מכך, חרבה עמונה’.
וכך הוא מסתיים: ‘ענוותנותו של היועץ המשפטי לממשלה ושל בג”ץ, החריבה את בית עמונה, שרפה את לב תושביה והגלתה את כל משפחותיה מביתם’.
קמצנים של שמאל התחילו במלאכת החורבן וטכנוקרטים של משפט סיימוה.
העקשנות של פעילי שמאל לא למצוא פתרון ולהוסיף עוולה גדולה על עוולה (שלא לומר: שגגה) קטנה, באה מאותו מקום של העקשנות של ‘בעל הבית’ לא להיות מוכן שהאורח שהגיע אליו בטעות ישאר בביתו, בשום פנים ואופן, בשום סכום שבעולם, אלא לסלקו בעוגמת נפש ובושת פנים.
גדולה שנאה שאוטמת את הלב ומנכרת איש לאחיו.
הנוקדנות המשפטית הטהרנית של אליטה משפטית מנוכרת לחברה (שאכן לא בחרה בה ולא שלחה אותה), באה מאותו מקום של פורמליזם הלכתי יבש של חכמי ישראל בדור החורבן, שהעדיפו פלפול הגון בדיני טהרות וקדשים, על הצלת נפשות של יחידם רבים ומניעת חורבן של אומה שלמה.
גדולה סטריליות אליטיסטית שאוטמת את המח ומובילה למסקנות אכזריות.
אני מלמד עליכם זכות באמת ובתמים, בכל הזדמנות. לא מהיום. שאלו את כל מי שמכיר אותי. ברור לי לגמרי, פעילי שמאל ושרי משפט, שאתם חפצים בטובת עם ישראל. ברור לי לגמרי שהמניע העמוק שלכם, אנשי שמאל, הוא מוסרי. הרגישות המוסרית החריפה שלכם הלא היא תמצית הלב הישראלי של כולנו. ברור לי לגמרי, שרי משפט, שהמניע שלכם הוא רדיפת צדק במובנו המתקדם והמקובל על משפחת העמים הנאורים. רדיפת צדק רדיקלית היא יסוד תורת ישראל, ודרך ד’ היא ‘לעשות צדקה ומשפט’.
אבל לימוד הזכות הזה אינו פוטר אתכם מאחריותכם לכשלונותיכם ההרסניים והפוגעניים, גם אם הם באים מתוך כווונות טובות ומניעים נאצלים המרצפים את דרככם. נטיה מוסרית חסרת יושרה, ונטית צדק חסרת רגישות אנושית, הם הרסניות לא פחות מרשעה ועוול, אך הרבה יותר פוגעות.
קמצנים וענוותנים, הסכיתו ושמעו! תושבי עמונה לא יסלחו לכם, אך גם ‘לא יתנו לכם את התענוג’ של התנגדות אלימה. הרוב הדומם של עם ישראל לא יגיע לעמונה, אך ימשיך להסתייג מיכם. יתכן שבעת הזו, יהיו פה ושם קולות שישבחו את מעשיכם, אך ההיסטוריה תגלה את קלונכם. והכי חושב עם ישראל ימשיך לבטח במצעד החיים שלו.
ואתם יודעים מה, לבסוף, ‘ונסלח לכל עדת ישראל כי לכל העם בשגגה’.
שלום הרב חיים היקר.
אינו דומה המשל לנמשל:
1. במשל האיבה הנושנה בין האורח לבעל הבית לא היתה קשורה לבואו של האורח לסעודה. בנמשל ההיפך.
2. במשל הענוותנות של הרב לא היתה קשורה לסוגיית הסיכסוך האישי. בנמשל ההיפך.
3. במשל הענוותנות החריבה את הממלכתיות. בנמשל ההיפך.
שלום ארנן!
ראשית, תודה לך שאתה קורא את דברי, ועוד יותר מכך, מתייחס אליהם ברצינות ומדייק בהם.
ולהערותיך באופן כללי:
לא התכוונתי לומר שהדברים מתאימים באופן פשוט ‘אחד לאחד’, אלא, כמו שכתבתי בראשית דברי, ‘לדרוש את המדרש’. אני סבור שכשמתמקדים בנקודות הכשל של ‘אז’, ומבודדים אותם מהקשרם המקורי שבודאי אינו ההקשר הנוכחי, מתראה הזיקה אותה ניסיתי להנהיר.
ולעצם הערותיך:
1. ‘במשל, האיבה הנושנה בין האורח לבעל הבית לא היתה קשורה לבואו של האורח לסעודה. בנמשל ההיפך’ – סליחה אבל בודאי לא דקת. כתוב בפירוש שקמצא היה שונאו משכבר הימים
2. ‘במשל, הענוותנות של הרב לא היתה קשורה לסוגיית הסיכסוך האישי. בנמשל ההיפך’ – לעניות דעתי שופטי הבג”צ אינם מונעים מאיבה אלא מאמונה ואידיאולוגיה על חוק צדק ומשפט (שאיני שותף לה במלואה).
3. ‘במשל הענוותנות החריבה את הממלכתיות. בנמשל ההיפך’ – איני מבין מה לא ממלכתי בהתנהלות של מערכת המשפט הממלכתית. הבעיה בהתנהלותם היא תערובת של ניכור, נודקנות וטהרנות יתרים, וכמו שכתבתי בדברי.
אבל שוב אני מדגיש זה היה מדרש ואם תרצה אמור דרשה של הסיפור המקורי ולא טענה שההסטוריה חזרה על עצמה אחד לאחד…
אנסה לפרט:
1. במשל חוסר הרצון של המארח לבואו של האורח לא נבע מעצם בואו כי אם מהאיבה הנושנה. במקרה עמונה הבעייה היא עצם ההתיישבות במקום, ולא מסכסוך אחר. לכן ההווה אמינא שהמארח יכול היה לוותר ולהשאיר את האורח בסעודה איננה רלוונטית במקרה עמונה – כי זהו עצם הסיכסוך.
2. במשל ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס לא התיימרה לשפוט בין האורח למארח, אלה התייחסה לסוגייה אחרת. במקרה עמונה השופטים דנים בעצם הסיכסוך בין המארח לאורח, ולכן אין זה רלוונטי לצפות מהם להטות את הדין.
3. במשל ענוותנותו של רבי זכריה התעלמה משיקולים ממלכתיים ולכן נחרבה הממלכה. במקרה עמונה המתיישבים הם אלה שמתעלמים משיקולי הממלכתיות ומבזים כל מוסד ממלכתי אפשרי דבר העלול להמיט אסון על היחסים בתוך העם ועל יחסי ישראל הבינלאומיים, ובכל להחליש אותנו מבפנים ומבחוץ.