הדרשה

רבי יהודה בר סימון פתח: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה: (תהלים סח ז).

מטרונה שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב”ה את עולמו?
אמר לה: לששת ימים, כדכתיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות כ יא)
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
אמר לה: הקב”ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני

אמרה לו: וזו היא אומנתו?
אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן,
אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב”ה, כקריעת ים סוף.
הלך לו ר’ יוסי בר חלפתא.

מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות,
אמרה: פלוני ישא את פלונית ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת,
למחר באו אליה, זה, מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שבורה,
אמרה להם: מה לכם? זו אמרה: איני רוצה אותו, וזה אמר איני רוצה אותה.

מיד שלחה והביאה את ר’ יוסי בר חלפתא,
אמרה לו: אין אלוה כאלוהיכם, אמת היא תורתכם, נאה ומשובחת, יפה אמרתָ
אמר: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב”ה, כקריעת ים סוף.

[אמרה לו:] הקב”ה מה עושה להן?
מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן,
זהו שכתוב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת
מהו בכושרות? בכי ושירות, מי שרוצה [שמח בזיווגו], אומר שירה, ומי שלא רוצה [שמח בזיווגו] בוכֶה.

א”ר ברכיה: כלשון הזה השיבה ר’ יוסי בר חלפתא:
הקב”ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה,
הוי אומר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים: (תהלים עה ח)

יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.
יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (בראשית כד סג)
יעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (בראשית כח י)

(מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה ד)

וזאת למודעי

הדברים שלהלן אינם פירוש של הדרשה אלא מדרש שלה. לקחתי לעצמי את החירות לעשות למדרש מה שהוא עושה לפסוקים – לקרוא אותו בתשומת לב ולזכות מתוך כך להבנה חדשה ומפתיעה המעוגנת בו וצומחת ממנו, אך כלל וכלל אינה מתחייבת ממנו.

ועוד – חלק מהמילים עשויות להטעות: ‘שידוכים’ אינם כמובן רק הפרקטיקה העתיקה מימי העיירה. זהו החיפוש והעיסוק במציאת בן/בת זוג, זוהי נהיית האהבה, שיש המסייעים בה, יש המחייכים אליה, ויש הכושלים בדרך. ובעצם לשון המדרש היא ‘זיווגין’. יהיו הדברים מזור לכואבים, מים ליגעים בדרך, וטפיחה למי שדרכו קלה ושמחה.

המטרונה מחליפה את השדכן הזקן

דרשה זו אינה דרשה תיאולוגית. הנושא שלה אינו דרכי ההנהגה האלוהית. זו דרשה אנתרופולוגית, והיא עוסקת בסוד הזוגיות, ענין שתמיד היה חשוב וכאוב, ותמיד, עד היום ועד בכלל, גם יָגֵעַ למדי. הדרשה מביאה לפנינו שתי שיטות מתחרות של ‘שידוכים’, הנגזרות למעשה משתי תפיסות שונות של זוגיות ואהבה, בית ומשפחה. השיטה הראשונה היא ‘שיטתו של הקב”ה’, המתגלה בדרשה זו כשדכן האולטימטיבי מאז ששת ימי בראשית. השיטה השניה היא של המטרונה – האישה החכמה המציעה חלופה ‘מודרנית’ יותר.

הטעם לכך שהמטרונה מבקשת לפתוח מחדש את המכרז של השידוכים היא שניכר בעליל שהשדכן הותיק התעייף, ואינו מתפקד כראוי. אף חסידיו מודים ש’קשה היא [מלאכת השידוכים] לפניו כקריעת ים סוף’. והתוצאה היא בלתי נסבלת בעיניה. יותר מידי רווקים ורווקות, ועליה מדאיגה באחוז הגרושין והבתים המתפרקים. הגיעה העת, אומרת ‘המטרונה’, לפרדיגמה חדשה של שידוכים, שתיגזר מהלכי הנפש והרוח של התרבות העכשווית, ותיתן מענה הולם ומוצלח יותר לפרויקט הזוגיות והבית.

מטרתו של מודל הזוגיות של המטרונה אהבה רומנטית, ושיטת השידוכים שלה היא מדעית. אנשים מבקשים אהבה עזה כיסוד הזוגיות והבית, וזה מה שצריך לתת להם. כיצד עושים זאת? זהו פרויקט רציני ומתוחכם (רומנטיקה זה לא צחוק…). מפלחים את אוכלוסית הרווקים והרווקות למגזרים ואף למגזרי משנה על בסיס נתונים סוציו-אקונומיים ערכיים ותרבותיים – ‘עבדים ושפחות’. כלומר מסדרים ומארגנים אותם בטבלאות אֶקְסֶל משוכללות (עובדים כרגע על תוכנה שתעשה זאת על בסיס אלגוריתם מורכב להפליא, ובעתיד הלא רחוק תהיה גם אפליקציה) – ‘והעמידה אותם שורות שורות’. בוחנים היטב את היחוד האישי, הציפיות וכו’ של כל אחד, ואז עושים את עבודת ההתאמה, ומוצאים עבור כל אחד ואחת את בן / בת הזוג האידיאליים, שיתאימו לו / לה, בדיוק ולגמרי, על מנת שיוכלו לבנות את ביתם על אדני התאמה מדויקת ואהבה גדולה – ‘פלוני ישא את פלונית ופלונית תינשא לפלוני’ – בדווקא ובמדויק.

הכל טוב ויפה, אבל מתברר שהבית שאמור היה להיות סיפור הצלחה, קורס ונשבר לרסיסים מהר מאוד – ‘למחר’, תוך כדי הסבת הרבה כאב וסבל לזולת – ‘זה, מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שבורה’. השיטה כושלת, מפני שהמודל העומד ביסודה שגוי. כנראה שאהבה זה לא רק רומנטיקה, ובית אינו ירח דבש מתמשך, ולכן אין הם יכולים להיבנות רק על הרצון הטוב אך המשתנה חדשות לבקרים – ‘זו אמרה: איני רוצה אותו, וזה אמר איני רוצה אותה‘.

המטרונה אינה רק אישה חכמה עם כוונות טובות, אלא גם אדם ישר. היא מרימה ידיים ומודה בעדיפותה של השיטה הישנה, שגם אם אינה חפה מקשיים ובעיות, מכל מקום היא עובדת, והיא מוצלחת יותר גם בשלב הגאולה מהרווקות וגם ביציבות הבתים שנבנו על ידה. היא גם סקרנית, ומבקשת להבין את שיטתו של השדכן הזקן והמודל העומד ביסודה שרק אתמול נראו לה מיושנים ולא רלוונטים.

המטרונה רואה את בנין הבית כחלק מהפרויקט האנושי שיש לנהלו כמו שמנהלים כל פרויקט מדעי או כלכלי רציני – בתבונה ובשיטתיות.

הקָמְבֶּק של השדכן הזקן

‘השדכן הזקן’, לעומתה, רואה בכל זוג ובכל בית את פלא הבריאה והתחדשות החיים יש מאין. אין שום אפשרות לְמָשְטֵר ולנהל את הזיווגים, כי אין ‘זיווגים’ כשם כולל, אלא כל זיווג הוא יחיד ומיוחד, הוא בריאת יש מאין, הוא אינו חוליה בשרשרת סיבתית או תכליתית, אלא התחלה חדשה.

האהבה היא השראה, היא רוח קודש, היא חסד ולא חירות, מתנה ולא עבודה. הזוגיות היא קדושה ולא רומנטיקה, היא אינה אמצעי, היא התכלית. הזיווג, ההתנוצצות של האהבה, הינה מתנת חינם הבאה מ’שום מקום’ וההפתעה, התדהמה והפליאה מהותיים לה. הזיווג חייב להיות פרוצדורה שונה לחלוטין, ואחרת לגמרי, מכל פרוצדורה. אי אפשר לבנות אותה או לקנות אותה וגם לא לנהל אותה משהיא קיימת על פי איסטרגיית ניהול של ארגונים. ‘הקדושה, ראשיתה עבודה וסופה מתנה’ (רמח”ל, מסילת ישרים). זוגיות ‘בונים’ כמו שבונים קדושה. העבודה מתחילה בהתגברות עצמית, בהחלצות מהכלא האנוכי והאגוצנטרי של הצרכים והאינטרסים ובטיהור והטבת הלב ופתיחתו לרווחה, ממשיכה בבנית אישיות טובה וישרה, שהיא הראויה למתנת הקדושה או האהבה. אישיות כזאת מוכשרת ובשלה למתת החסד של האהבה.

ביקור בית אצל המהר”ל

לפני שננסה להוריד את הדברים למישור קונקרטי ופרקטי יותר, ננסה להבין למה כוונת רבי יוסי בן חלפתא, כשהוא קובע בנחרצות שהקב”ה, ואך ורק הקב”ה, מזווג זיווגים, ואך ורק מזווג זיווגים. נלך בזאת בעקבות המהר”ל (באר הגולה, הבאר הרביעית) המבאר דרשה זו על ציר של מילות המפתח הבאות: הזיווג הוא חדש, פרטי, לא טבעי, נס ופלא.

מאז ששת ימי בראשית, עולם כמנהגו נוהג. החוקיות של הטבע היא מוחלטת וכוללת כל. אין חדש תחת השמש. גם ה’חדש’, אינו חדש, באשר הוא חלק מהחוקיות. יש רק דבר אחד שאינו כלול במערכת האדירה הזו, שהינו ‘לא טבעי’ – האהבה. זיווג הזיווגים, כלומר, ההתאהבות, אינה כלולה בסדר הטבעי של העולם. כל זיווג הוא ‘חדש’ – אינו חוליה בשרשרת סיבתית או תכליתית. חף מכל הקשר ותקדים. כל זיווג הוא ‘פרטי’ – כשם שכל אדם הינו יחיד יחודי שכמוהו לא היה ולא יהיה, כך כל זיווג באשר הוא זיווג של שני נפשות מסוימות, הוא חד פעמי ובלתי נכפל. אין שום אפשרות להכלילו או לעשות לו רדוקציה, אי אפשר ללמוד מזיווגים קודמים עליו, ולא ממנו לזיווגים הבאים. כל זיווג הוא ‘נס’ – כי הנטייה הטבעית של כל נברא היא לשמור ולשכלל את הייחודיות העצמית שלו, ובוודאי לא לטשטש אותה על ידי התחלקות לחלקים אך גם לא על ידי התחברות לאחרים. ההתחברות של נפרדים היא תנועה לא טבעית כמו ההתפצלות של האחד. הזיווג אינו רק נס אלא פלא, כי הוא חיבור של הפכים וניגודים – איש ואישה. כשם שהשלום אינו יכול להתכונן על ידי ה’אויבים’, אלא על ידי ‘צד שלישי’, שהוא הקב”ה, כך גם הזיווג בין איש לאישה, ביתם ושלומו.

‘קשה זיווגם כקריאת ים סוף’. זהו קושי כפול. קשה לשדכן וקשה לחתן ולכלה. לשדכן קשה, בשל ההתערבות הבוטה שיש בכך בסדר הבריאה ובחיי בני האדם. הרי הוא זה שברא את העולם בחכמה, עולם שיש בו חוקיות טבעית. כך רצה, ולא ניחא לו לשדד את מערכות הטבע. הרי הוא זה שברא את האדם התבוני, צייד אותו בתורה והנחה אותו להתהלך לפניו בכוחות עמו. והנה מתברר שהחוקיות הטבעית נפצעת חדשת לבקרים, כי יש דבר שלא היא ולא האדם (עם חכמתו ועם תורתו), יכולים לעשות – האהבה. זו הפרה של כללי המשחק, אבל אין ברירה אחרת. אם לא כן, תהיה גם האהבה חלק ממנהגו של עולם, רציונלית, מדודה ומדידה וכו’, מעורטלת מהקסם של החידוש וההפתעה, של פריצת הגבולות (אהבה מקלקלת את השורה). אם לא כך, היה הצמצום של הקב”ה את עצמו, מוחלט, ולא היתה לו אפשרות להתגלות אישית, ישירה ואינטימית, בעולם. ואנו לא היינו זוכים לטעום את מתק ההתגלות.

לסיכום הזיווג הוא התרחשות שאינה טבעית, אלא נסית ופלאית כבריאת יש מאין, אינה ניתנת לצפייה מראש אלא חדשה ומפתיעה, אינה כלולה בשום תבנית אלא חד פעמית ואישית לגמרי זו המשמעות של ‘הקב”ה מזווג זיווגים’.

יתרה מזאת – ‘רק הקב”ה מזווג זיווגים’, כלומר, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח, הוא ולא האדם! אין לאדם דריסת רגל בפרויקט הזה. אין זו הדרה אלא נבצרות מוחלטת. כל פעולותיו של האדם כנברא כלולות בסדר הטבעי. אין לאדם שום אפשרות לחרוג ממנו, לכן אין ביד האדם לשדך שידוכים. ההיגיון וכל מערכת שיקולי הדעת האנושיים, הפרקטיים והרומנטים, אינם רלוונטיים.

אהבה – קדושה ולא (רק) רומנטיקה

זוגיות ואהבה, סבור ‘השדכן הזקן’, הם פלא, סוד, מסתורין גדול. הם קדושה. הם גורל ומזל עליון. השידוך מתגלה אל בני הזוג ב’כפית הר כגיגית’, כהכרח נשגב, שרירותי וחיצוני. היענותם לשידוך נעשית בכניעה ענוותנית, שהיא חכמה גדולה ה’יודעת’ שהשידוכים אינם ענין למחשבה אנליטית שתביא רק להתרבות הספקות, אלא לאינטואיציה שתביא להכרעה שתביא עימה את הוודאות. השידוכים הם ענין להקשבה יותר מאשר לדיבור, לנפעלות ולא לפעילות, ל’עשיה שבאי העשיה’. ההכרעה היא אקט מכונן של כריתת ברית ולא מסקנה של טור חשבוני.

וכן, אם זוגיות אינה נתון אלא בריאה, עדיף לכונן אותה ממקום צעיר ופתוח ולא מגובש וסגור. ואגב, גם ההתאמה מטעה, כי היא משקפת נתון עכשוי מתפוגג ומתמוסס. אהבה התלויה בהתאמה בין בני הזוג היא אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר –בטלה האהבה. אהבת חינם היא זו שאינה תלויה בדבר, ואף לא בהתאמה, היא תוצאה של הענות ענוותנית לבריאה שנבראה עבורנו במיוחד, היא בעלת פוטנציאל צמיחה והתעמקות והתחדשות אינסופיים כי בעומק בעומק, כולנו אחד כולנו נבראנו צל, כולנו חצאים, כולנו בני אדם, וכולנו יכולים לבנות עם כולנו זוגיות ואהבה, בית ומשפחה.

שירה, בכי וריקוד על סולם

האם זה אומר פסיביות מוחלטת ומקסימום תפילה, והזיווג בוא יבוא מן השמים? זאת אפשרות אחת – ‘יש שזיווגו בא אצלו’, כיצחק. יש גם מקום לפעילות – ‘יש שהוא הולך אצל זיווגו’, כיעקב. האפשרות הראשונה פשוטה אך אינה ריאלית. בסופו של דבר איננו יכולים להיות פסיביים לגמרי בעניין חשוב שכזה, ובכלל. לכן יש להתבונן באפשרות השניה. האדם צריך לצאת מהכלים, לצאת מביתו הקונספטואלי ל’מקום אחר’ – ‘ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה’, וכך לחפש ואף למצוא. המציאה תהיה כתמיד ‘בהיסח הדעת’, הפותח חרך שבעדו יכנס הקב”ה לתמונה, שיאפשר לו לתת את מתנת הזיווג וההתאהבות.

מה זה אומר באופן יותר קונקרטי? מה ה’שפה’ של השידוכים? מהי ה’פרטיקה’ של השידוכים? שוב, האפשרות הראשונה היא האפשרות הפסיבית שבה האדם לא הופך את ציפיתו לאהבה לפרויקט אלא חי את חייו… הזיווג יופיע במפתיע מן החוץ המזדמן והמקרי; או המתוכנן והיזום, ששניהם הם שליחים של ‘השדכן הזקן’. ההיענות לאופציית שידוך כזו המוטחת באדם מן החוץ, אינה תולדה דרישה וחקירה, אדרבא, תולדת מיעוט דרישה וחקירה ונכונות ללכת ולהיפגש ולראות מה יהיה. לפני המפגש כדאי לדעת כמה שפחות, אחרת הוא לא יהיה מפגש אלא מיחזור והשלכה של הדמיונות שלנו ושל והדימוי על הזולת, שכבר גיבשנו. רק אם לא נדע דבר, תהיה ההפתעה אפשרית. תהיה לשני הצדדים האפשרות להיפתח אל ההזדמנות ואל הזולת. ככל שנרבה לברר לפני המפגש ונתנה אותו במאגר נתונים מקיף, כך נכניס את התנועה הזו למיטת הסדום של תודעתנו הקרתנית, עתירת הדעות הקדומות והציפיות בנות ההתניות הפסיכולוגיות והתרבותיות שלנו. האינטואיציה (שההדדיות מתקפת אותה) היא המכרעת, ולא שום שיקול אחר.

התוצאה אינה בהכרח מושלמת. בכל מקרה זה אף פעם לא קל ולא פשוט. מתמודדים ביחד מתוך תודעת ‘ברית’, מתוך אמונה בטוב של בן / בת הזוג, בעין טובה הומצאת ומעצימה את הטוב הזה, ובכך בוראים – נבראים כזוג מן השמים.  המתנה שנותן ‘השדכן הזקן’ לזוג הטרי היא חוברת שירים, צרור ממחטות, וסולם. השיטה של ‘השדכן הזקן’ היא כפיה והכרח, ולאחר מכן התפייסות ופשרה הדדיים הנעשים בשירה, בבכי ובריקוד על סולם.