מהפכת התפלה של חז”ל
החלום וראשית שיברו
מזה זמן רב, אני הולך עם תחושת בטן, שמה שחז”ל ‘עשו לתפילה’, הינו לא פחות ממהפכה כללית באשר למהותה ומשמעותה של התפילה, וממליא באשר לעבודת התפילה בפועל. ‘תפילה’, בלשון חכמים היא תפילת שמונה עשרה. ב’מובן מאליו’ הלשוני הזה, רומזים לנו חז”ל את סוד המהפכה הדרמטית הזו. הדברים הבאים יהיו (כרגיל…) רישום ראשוני של המהפכה הזו.
תחושת הבטן הפכה להבנה בעקבות קריאת דבריו הצלולים ישעיהו תשבי בספרו ‘משנת הזוהר’, במבוא לפרק ‘תפילה וכוונה’:
‘עבודה שבלב’ עשוה להתפרש בשתי פנים: א. הדגשת תפקידה של התפילה לשמש תחליף לקרבנות שבטלו, ובמובן זה משמעות ההגדרה היא, שאמנם עבודה כתיקונה, אינה יכולה להתקיים עד שייבנה בית המקדש, אבל במידה מסוימת מתמלא חסרונה בעבודה שבלב. ב. העדפתה של עבודת התפילה על עבודת הקורבנות, משום שהיא בלב, בפנימיותו של האדם, ואינה תלויה בפולחן גשמי חיצוני. שני פירושים אלה הם ציוני דרך לשני כיוונים שונים ולעתים אפילו מנוגדים בחיי הדת היהודית: הכיוון הריטואלי החיצוני, הקובע כיסוד קיומן ששל מצוות מעשיות כהלכתן והכיוון הספיריטואלי הפנימי המעמיד בראש הערכים תהליכים נפשיים ושכליים המכוונים למגע רגשי או הכרתי עם הוויות רוחניות על קוסמיות. (י. תשבי, משנת הזוהר, חלק ב, עמ’ רמז, וראה שם עמ’ קפד-ה מקרות מחז”ל לכך)
לפי תשבי, יש בחז”ל שתי מגמות הפוכות, מגמה ‘אגדית’ רוחנית, פנימית, ומגמה הלכתית ליגאליסטית, פורמלית. האחת מדגישה את ההכנה וההתכווננות הפנימית לתפילה ואת כוונת הלב בה, והשניה, את הביצוע המדוייק ההלכתי שלה.
דבריו של תשבי היו עבורי קצה חוט, שאותו אבקש להמשיך ולטוות בדרכי שלי.
קצת הסטוריה וגם הסטוריוסופיה
כבר בתחילת תקופת בית המקדש השני, תיקנו אנשי כנסת הגדולה, המנהיגות הרוחנית של העם ששב לציון, ברכות ותפילות. הפרויקט הזה המשיך לכל אורך ימי הבית, והגיע לשיאו בבית המדרש ביבנה לאחר חורבן הבית, שם הסדיר שמעון הפקולי לפני רבן גמליאל את תפילת שמונה עשרה, כפי שאנו מכירים ומתפללים.
הרמב”ם בהלכות תפילה, מתייחס לכך, בהלכות שהן גם פרגמנטים היסטוריוסופיים:
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים. ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת, אלא בשיבוש, שנאמר, ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו’. ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם ועם. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש, עד שיערבו עמה לשונות אחרות.
וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה’ ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל, וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העִלגים, תפלה שלימה, כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה, תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל ברכה, ערוך בפי העלג. (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד )[1]
העילגות הלשונית שמן הסתם שיקפה גם עילגות נפשית ורוחנית, סיכלה את האפשרות להתפלל המקורי שבו התפללו בו בתקופת הבית הראשון – באופן שאותו ציוותה התורה, אותו הקדים הרמב”ם ותיאר:
מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: ועבדתם את ה’ אלהיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו, היא תפלה. שנאמר: ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.
ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה [נוסח] התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. אלא חיוב מצוה זו כך הוא – שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, מגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה. וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה.והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו, ועד עזרא. (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א – ג בהשמטות) [2]
הרמב”ם מלמדנו שמצות תפילה מן התורה, כלומר התפילה המקראית – המקורית, היא הפניה היומיומית של כל אדם לאלוהיו, בה הוא משבחו, מבקש ממנו צרכיו ומודה לו (‘שבח – בקשה – תודה’ — היא תבנית אינטואיטיבית ספונטנית שעל פיה עיצבו חז”ל את תפילת שמונה עשרה). את התפילה היומית הזו יתפלל האדם בזמן, במקום, בפורום (לבד, ביחד), במלים, באורך, בקצב, שהוא בוחר וכמה פעמים שהוא רוצה.
כמה רחוקה היא תפילתנו היום מהתפילה המקורית! והכל בגלל חז”ל…
בין שמרנים לחדשנים – בכור המהפכה
המהפכה הזו, ככל מהפכה, ‘לא עברה בשקט’, לא הכל היו תמימי דעים עימה. היו שהסתפקו ופקפקו והיו שהתנגדו לה ונאבקו בה. בכמה מקומות בחז”ל, בעיקר במסכת ברכות, ישנן מחלוקות בענין התפילה המתעדות את לידתה על נפתוליה וחבליה של התפילה החדשה. אביא שתים מהן:
המחלוקת הראשונה היא על עצם החיוב להתפלל דווקא תפילת שמונה עשרה. זו מחלוקת חריפה בין רבן גמליאל, מוביל מהפכת התפילה, לבין רבי אליעזר, המבקש לשמר את אופייה המקורי, הרוחני ה’נבואי’, של התפילה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. (מסכת ברכות פרק ד משניות ג, ד)
רבי אליעזר חלוק על רבן גמליאל (וכידוע זו ואינה הפעם היחידה…) וסבור שתפילת שמונה עשרה ‘מוציאה את הנשמה’ לתפילה והופכת אותה מ’תחנונים’ ל’קבע’! רבי יהושע ורבי עקיבא ניצבים בתווך בין שני האריות ומציעים נוסחות פשרה. רבי שמעון בר יוחאי מחזיק אף הוא בכל תוקף בדעתו של רבי אליעזר (אם כי להלן אביא פירוש אפשרי אחר בדבריו):
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: […] וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. (מסכת אבות פרק ב משנה יג)
המחלוקת השניה באה על גבי ההכרעה כדעתו של רבן גמליאל ומתחקה אחר המקור לתיקונן של שלוש תפילות שמונה עשרה קבועות ביום. המקור כמובן יסםר לנו על האופי והתכלית של התפילה.
איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. (ברכות כו ע”ב)
ברור שזו אינה מחלוקת הסטורית, אלא מחלוקת ביחס למהותה של התפילה. כל אחת משתי הזיקות הללו של התפילה (לאבות או לקרבנות התמיד בבית המקדש) מחוללת תפילה בעלת אופי מיחוד ושונה.
אנו נלך בעקבי הראי”ה בביאורו למחלוקת זו:
צריך התבוננות על איזה מרכז נוסדה [התפילה]. האם השתפכות הנפש הפרטית, היא בה היסוד, והתוצאות הלאומיות מאיליהן תבאנה.או שעיקר יסודה היא השלימות של העבודה הלאומית, שמתלקטת מטהרת לבו של כל יחיד.האבות שהיו עובדי ד’ בעוד לא היתה האומה הישראלית בעולם,ועיקר ההדרכה האנושית שהיתה לשעתם, היתה עבודת ד’ הפרטית בלא קישור לאומי.אמנם התמידין, המה עבודת ד’ של ציבור כללי משותף לכלל ישראל.על כן, חד אמר: ‘אבות תקנום’ – כנגד רוממות הנפש הפרטית, שלעולם היא דרושה לכל יחיד לשלימות עבודתו, וחד אמר: ‘כנגד תמידין תקנום’ – בסדר ותכלית עבודת ד’ כללית שמקורה ביסוד ותכלית עבודת כלל ישראל. (ראי”ה קוק, עין איה, ברכות א, כו/ב, אות א)
הראי”ה מקדים ומצביע על שני מסלולים של עבודת ד’. עבודת ד’ המכוונת להשלמתו של היחיד ועבודת ד’ המכוונת להשלמתו של הכלל (העם והאנושות כולה). חלוקה זו תבוא לידי ביטוי בתפילה. תפילת האבות היא היסוד לעבודה האישית, וקרבנות הציבור בבית המקדש הם היסוד לעבודת הכלל. על פי הראי”ה, המחלוקת בין שתי הדעות שבגמרא, אינה של ‘או – או’ אלא מה התכלית ומה האמצעי או תוצר הלוואי? ‘תפילות כנגד תמידים תיקנום’ – העבודה הכללית היא העיקר אלא שהיא מתממשת על ידי העבודה האישית של כל יחיד. ‘תפילות אבות תיקונום’ – העבודה האישית היא העיקר ותיקון הכלל יבוא מתוכה ממילא. במקום אחר (עולת ראי”ה א) הוא מתייחס למחלוקת זו בדרך אגב ואומר ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים’. הרמב”ם כנראה לא סבר כך ופסק כדעה ‘כנגד תמידים תיקנום’…[3] גם לענ”ד זו הדעה ש’ניצחה’ והופנמה בהלכות התפילה ובמעשה התפילה.
מכל מקום ראינו שכלל וכלל לא היה קל להפוך את התפילה מתפילה ספונטנית לתפילת קבע, וגם לא מתפילה אישית לתפילה לאומית, אך בסופו של דבר כמיטב המסורת, ניצחו חדשנים את שמרנים, והמהפכה הצליחה.
למה התכוונו חכמינו?
האם מתקני תפילת הקבע תכוונו שכל אחד מאיתנו יתפלל שלוש פעמים ביום תפילה, במובן הפשוט והדרמטי של המילה? כלומר תפילה הבוקעת מעומק הנפש המתייסרת, כתפילות האמהות העקרות וחנה, תפילה כתפילות דוד בעת צרה ומצוקה, תפילה כתפילת השבח וההודאה הנלהבת והנסערת הבוקעת מהרוממות של ההתגלות, כמו שירת הים? וכיו”ב… האם הם התכוונו שכל אחד מאיתנו יצליח לשפוך כמים לבו נוכח פני ד’ ולהגיע להתפשטות הגשמיות, לדבקות עילאית וכלות הנפש לבוראה, שלוש פעמים ביום? להזכירנו, מדובר על חיוב שאינו מותנה במצב הנפש והרוח של המתפלל, בתפילה של נוסח קבוע, מקום קבוע, זמן קבוע ובציבור! לי זו נראת ציפיה ההולמת, מתי מעט, חסידי קודש עליונים, בעלי מתת החסד של חוש לקדושה וגאונות של תפילה, אך לא בהם עסקינן אלא ברבבות עמך בית ישראל. לכן נראה לי שלא זו היתה כוונתם ומבוקשם של חז”ל מאיתנו.[4]
כדי להבין מה היתה כוונתם, עלינו ללכת אצל התפילה ולהכנס בעבי הקורה של סגנונה ותוכנה.
תפילת שמונה עשרה – סגנון ותוכן
סגנון – תפילת שמונה עשרה היא תפילת הציבור בלשון רבים על הציבור. לשון הרבים של התפילה, היא הפקעה ‘אלימה’ של התפלה ממהותה הפשוטה, שהיא כל כולה היא עמידה של היחיד מול אלוהיו ופנייתו אליו מנבכי ה’ממעמקים’ של נפשו. עמידה שיש בה אינטימיות עמוקה, מענגת או מייסרת, ופניה שהיא כולה אישית וחד פעמית. תפילה בציבור על הציבור בלשון רבים, משמעותה ברורה: אין זו אינה תפילה אישית, כלומר, איני מתפלל על עצמי אלא על כל עם ישראל, איני מתפלל כיחיד מסויים כאן ועכשו אלא כבן או בת לעם ישראל, כחלק של הכלל, הנושא של התפילה אינו אני וחיי, חסרונותי ומילואם, אלא תחיית עם ישראל בארצו.
תוכן – גם התוכן של תפילת שמונה עשרה הוא רובו ככולו כללי, לאומי ולא אישי פרטי. זה נכון בודאי ביחס לשלוש ברכות השבח הראשונות, ושלוש ברכות ההודאה האחרונות, אך זה נכון גם ביחס לבקשות. אמנם שש הבקשות הראשונות הן בקשות רלוונטיות לחלוטין ואף אלמנטריות לכל יחיד באשר הוא, אבל מיקומן בחלק הראשון של הבקשות, מעיד על כך שהן היסוד ולא הבנין, האמצעי ולא התכלית. כמו כן אף חלק מהבקשות האלה חותם באופן המגלה שהמבוקש הוא כללי ולא פרטי ואישי – ‘רופא חולי עמו ישראל’; ‘גואל ישראל’. בודאי שבברכת השנים הנאמרת במקביל לעונות השנה בארץ ישראל, אנו מבקשים ברכה ופרנסה לכל עם ישראל, ואל נשכח גם הן מנוסחות בלשון רבים. ברכות ‘קדושת היום’ בשבתות וחגים, הינן כלליות בעליל. כמו כן ההלכה המתירה להוסיף בסוף כל ברכה, בקשה אישית מענינה של הברכה, אומרת בבירור שהנוסח הקבוע אינו אישי. שש (שבע) הבקשות המאוחרות הפותחות בבקשה לקיבוץ נדחי ישראל, הן כולן בקשות להתממשות גאולת ישראל לשלביה, עד לחזרת השכינה לציון, ולברכת השלום על כל עם ישראל.
ההקשר של ‘מהפכת התפילה’
‘מהפכת התפילה’ הינה חלק מ’מהפכת התורה’ של חכמי בית שני ושל בית המדרש ביבנה מייד אחר חורבנו.
כבר בראשית תקופת בית שני, מזהים חכמים, שלמרות הקמת המקדש וחידוש העבודה בו, מדובר על עידן חדש. הם רואים ומבינים שתם עידן התורה שבכתב (המקרא), עידן ההתגלות האלוהית המשדדת את מערכות הטבע הפיזי (נס) ומערכות הטבע הנפשי (נבואה), עידן השראת השכינה הגלויה הנסית בבית המקדש, והחל עידן של הנהגה אלוהית ב’הסתר פנים’ ולא ב’הארת פנים’, התגלות אלוהית בדרך הטבע ולא הנס, בדרך החכמה ולא הנבואה. הם רואים ומבינים שתם גם עידן התגלות הלאומיות הישראלית הממלכתית והמלכותית המארגנת את עם ישראל כעם רבוני בארצו, והחל עידן חדש שבו עם ישראל חי אמנם בארצו, אך משועבד למלכויות שונות.
עם חורבן בית המקדש וכשלון מרד בר כוכבא נסתם הגולל סופית גם על הקדושה הישראלית המקורית וגם על הלאומיות הישראלית המקורית. בבית המדרש ביבנה עמלים ריב”ז חביריו ותלמידיו להשלים את המהפכה של התורה שבע”פ הכוללת גם את מהפכת התפילה המתחדדת עם חורבן בית המקדש וביטול עבודת הקורבנות. ההגיון היסודי של המהפכה הזאת הוא ‘עשי לך כלי גולה’. מעבר מ’תורת ארץ ישראל’ ל’תורת חוץ לארץ’, תרגום תורת עם ישראל בארצו לתורת בני ישראל שגלו לארבע כנפות הארץ, התמרת התורה המדריכה ומשכללת קיום לאומי, לתורה המתחזקת את הזיקה של היחידים לעם ולארץ, משמרת ומרעננת את התקווה והיחול לשוב אליהם, את הציפיה לגאולה (‘הציבי לך ציונים).
תפילת שמונה עשרה היא אחד ה’גיבורים’ הראשיים בסיפור הזה. שלוש פעמים ביום (בזמנים שיש להם זיקה לעבודת המקדש) אמורים היחידים להתכנס יחדו ולהתלקט ל’מנין’, (המשקף את המציאות הציבורית הלאומית של עם ישראל), בבית הכנסת (שהוא מקדש מעט), לסמוך גאולה לתפילה (כלומר להתפלל על הגאולה הלאומית), להתכוונן אל ארץ ישראל וירושלים, ולהתפלל ביחד את אותו נוסח שתמציתו היא גאולת עם ישראל. זהו נוסח של תעודת הזהות של כל בן ובת ישראל, שהיא גם ‘תעודת היעוד’ שלהם. תפילת שמונה עשרה תוקנה לפי אחת הדרשות של חכמים, כנגד י”ח החוליות שבשדרה, כלומר תכליתה היא תיקון חוליות עמוד השדרה הלאומי שנשבר וזקיפת גוו של עם ישראל.
החכמים עיצבו תפילה לזמן הסתר פנים רוחני ולאומי. התפלה הזו אינה ‘רוחנית’ וגם לא ‘אישית’, אלא תפילה מעשית וכללית. זו קודם כל, ‘תפלת רבבות עמך בית ישראל’, תפילת היהודי הממוצע ולא רק תפילת בן העליה, שלא לומר הנביא (כמו שזה בתנ”ך!), המתפלל הוא בעצפ עם ישראל, וכל יחיד לוקח חלק בתפילה כללית זו, כאיבר של הכלל. התפילה הזו היא היא ההמנון הלאומי העתיק של עם ישראל, היא ‘שירת התקוה’ המקורית של עם ישראל לשוב לארצו ולעצמו, היא השירה ‘בת שנות אלפיים’ שליוותה וכיוונה אותו בגלות הארוכה, והיא זו הממשיכה בכך בכל שלבי הגאולה שבדרך הטבע, עד להתייצבות מלוא שיעור הקומה של עם ישראל בארצו.
כוונת המתקנים וכוונת המתפללים
המשמעות של כך היא שהשאלה אינה אם תפילת שמונה עשרה, ‘ספיריטואלית’ או ‘ריטואלית’, ‘ספונטנית’ או ‘פורמלית’, מיסטית או מאגית, קבלית או פילוסופית, מתוחכמת או תמימה. כל ההבחנות הללו, כבודן במקומן מונח, אך הן מחמיצות את עיקר ענינה של תפילת שמונה עשרה. תפלת שמונה עשרה היא תפילה של היזכרות ומודעות, של השתייכות והתחברות, של יחול ותקוה, של אמונה וגעגוע. וכל אלה מתייחסים לחיים כפי מה שהם אמורים להיות, לחיים המלאים והשלמים של עם ישראל בארצו, חיי שפע וברכה גשמיים ורוחניים, חיי שגשוג ויצירה בחול ובקודש. מלכות ומקדש, תורה ונבואה. זו תפילה צנועה ומינורית, הפאתוס שלה, אינו זה של כלות הנפש האקסטטית, אלא דווקא של המודעות והזכרון הבהירים והצלולים (‘אפולונית’ ולא ‘דיונסית’, לחובבי הלע”ז…).
זו ‘תפילה צורך גבוה’ לאומי ואלוהי![5]
‘כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם’, אומר לנו הקב”ה, ומנהיר בכך באור יקרות את משנת התוכן הראשונה במסכת אבות, שהיא במידה רבה תמצית כל התורה שבע”פ: ‘על שלושה דברים העולם עומד [ולפי דרכנו – יעמוד מחדש]: על התורה [שבע”פ, החכמה, ולא התורה שבכתב, הנבואה] ועל העבודה [התפילה הכללית ולא האישית] ועל גמילות חסדים [ואין חסיד אלא המתחסד עם קן דיליה (הבית שלו), דא כנסת ישראל]. אפשר אף לומר שהתפלה שתיקנו חכמים כוללת תורה עבודה וגמילות חסדים!
כוונה למעשה
אי אפשר לאדם ממוצע להתפלל בכל יום שלוש תפילות ביום בדבקות עילאית וכו’ אך גם אין צורך בכך. תכלית התפילה היא השבת השכינה לציון, לא ‘שיבת בת המלך לארמון’, ולא התעלות הנשמה אל השכינה העליונה והתכללות בה. הכוונה היסודית הכללית של התפילה הינה דווקא ההתכוונות הבהירה והצלולה לתכניה – משאלותיה, וההמיה והכיסופים להתקבלותה – לתחית עם ישראל בארצו, המעצימים זה את זה. הכוונה המפורטת בה, היא כנ”ל ביחס לתוכן ולמבוקש של כל ברכה וברכה. נכון, אין בה בהכרח את הלהט של התפילה האישית הנרגשת, אך לעומת זאת היא חפה מהלהט והלהיטות שלה, בהן היא מבקשת על מצוקותיה שלה, שמתוכן, היא אינה מסתפקת בפחות ממענה מיידי ישיר ומלא.
ומה יהיה על התפילה האישית הפשוטה, המקורית, הבוקעת מתהומות הנפש, המבטאת את ‘התפילה המתמדת של הנשמה’? כמובן שאיננו מוותרים עליה. יש לה מקום בתוך התפילה, בסיומה של כל ברכה (בפסיקת השו”ע), או בסיומה של כל התפילה (כפסיקת הגר”א), או כתפילה עצמאית (התפעלות שלפניה והתבודדות שאחריה). אשרי הזוכה לה!
יתר על כן, אשרי הזוכה להתפלל את התפילה הכללית באופן אישי, לאומרה מעומק ליבו, מתוך כאב נורא של החיסרון הכללי וכמיהה עזה להשלמתו. אך זו מידת חסידות, שאמנם ראוי לשאוף לגעת בה מידי פעם, ואולי אף להגיע אליה באחד הימים, ולא מידת צדיקות, שהיא מידתו של כל אדם. אפשר שזו כוונתו של רשב”י בדבריו במסכת אבות שהבאנו לעיל: ‘וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל [את תפילת הקבע, תפילת שמונה עשרה], אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא’.
שיעור היציאה ידי חובת התפילה, הינו צנוע יותר. צנוע כצניעות מעלתנו האישית והמינימום שלה הוא המודעות והאיכפתיות והרצון הכלליים שאנו חייבים לסגל. ולהיות ‘רק’ צדיק (ולא חסיד) זה לכתחילה ולא בדיעבד… מי שמצפה שתפילת מנחה של יום חול, תהיה נרגשת כמו תפילת נעילה של יום הכיפורים, דן את עצמו לתיסכול מתמיד ונופל במלכודת של תפסת מרובה לא תפסת.
[1] שם אף נחתמה התפילה בהוספת הברכה התשע עשרה שכוונה כנגד הנוצרים הראשונים: בימי ר”ג רבו האפיקורוסין [המינים] בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין, וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל. נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות. (רמב”ם הלכות תפילה, פרק ב הלכה א)
[2] יש לציין שהרמב”ם רואה בכוונה תנאי לתפילה ופוסק כך הלכה למעשה: כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה. ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים, ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל. (רמב”ם, הלכות תפלה ונשיאת כפים, פרק ד הלכה טו)
[3] הרושם שלי הוא שכך גם סברו המקובלים הראשונים. ראה זהר, חלק א דף רמד/א; תולעת יעקב, הקדמה עמ’ ה.
[4] אמנם הרמב”ם אומר דברים ברורים: ‘כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה’. (רמב”ם, שם, הלכה טז). וכך גם רבי יוסף קארו: ‘ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; […]וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה’. (שו”ע אורח חיים – סימן צח א), הרמב”ם התכוון ‘ברצינות’ (ראה לעיל הערה 1) אך בשו”ע. נפסק שאפילו אם לא כיוון בברכת אבות לא יחזור מפני שמן הסתם לא יצליח לכוון גם בפעם השניה…
[5] בכך היא המשך של הקבלה ה’תיאורגית’ ולא של הקבלה הנבואית (האקסטטית)
אולי בהמשך לדבריך אנו נדרשים למהפכה נוספת בתפילה שהרי עם ישראל שב לארצו והוא מלכויות שולטות עליו.
שלום רז!
מהפכה או שינוי, רבולוציה או אבולוציה, העיקר הוא שתורת ארץ ישראל ותפילת ארץ ישראל, ילכו ויאירו עוד ועוד…
מאמר יפה ומחזק.
גם את דברי ר’ אליעזר (העושה תפילתו קבע וכו’) אפשר לפרש כמו שפירשתם את דברי ר’ שמעון, וכמו שפירשה הגמרא. ואין צורך לחדש שר’ אליעזר לא הסכים עם קיבוע התפילה.
תודה איש גלילי!
אפשר שאתה צודק ובכל זאת דומני שירושי אינו מופרך