יומן שבועי אמור תשע”ז – ‘ושבו האובדים’

הנס יונס – אין בעל הנ”ס מכיר בניס”ו…

הנס יונס הינו הגיבור של פרק נוסף בסדרה המוניומנטלית ‘אבודים’, הפורשת לפנינו עלילת רקע רוחנית תרבותית מרתקת, של גבורי רוח אלמוניים, בני עמנו ובני עליה נדירים, שהגותם עמוקה, משמעותית ומאוד רלוונטית, וש’אף אחד’ לא מכיר אותם ואת משנתם. הם חיו והגו ויצרו בתקופה שלנו, אך הלכו לנו לאיבוד ולעתים הולכו לאיבוד… בזמן האחרון, במסגרת קיבוץ נדחי ישראל, הולכים גם הם ושבים אלינו, ומעשירים אותנו במשנות ותובנות מפתיעות שיש בהם לא רק חידושים נקודתיים, אלא אף חידוש של שפה. אחד מבני עליה אלה הוא הנס יונס.

ביוגרפיה בתמצית

‘נולד במערב גרמניה וגדל בבית יהודי ליברלי ואמיד. בהיותו בן חמש־עשרה הפך לציוני, למורת רוחו של אביו, ועבר הכשרה חקלאית כהכנה לעלייה ארצה. במשך זמן־מה הוא חבש גם את ספסלי המוסד הברלינאי המפורסם ‘בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל’. בשנות צעירותו למד יונס פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטאות הגרמניות היוקרתיות של פרייבורג, ברלין, היידלברג ומרבורג, שם זכה לשהות במחיצת ההוגים הגדולים של דורו: אדמונד הוסרל, רודולף בולטמן, קרל מנהיים, והבולט מכולם – מרטין היידגר. יונס כתב את הדוקטורט שלו על הגנוסיס בהנחיית היידגר.

במהלך תקופת לימודיו קשר יונס קשרי חברות ארוכי שנים עם רבים מאלה החתומים על התרומה האינטלקטואלית הכבירה של יהדות גרמניה להגות המאה העשרים, ובהם חנה ארנדט, ליאו שטראוס וקרל לֶווית. ב־1933, בדומה לרבים אחרים, עזב יונס את גרמניה הנאצית, עלה ארצה ב־1935 והשתכן בירושלים. עד מהרה הוא נרתם לפעילות הציונית: ב־1936 הצטרף להגנה וב־1940 התנדב לצבא הבריטי, שבו שירת במסגרת הבריגדה היהודית ונלחם באיטליה ובגרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה חזר יונס לארץ, וב־1948 (בגיל 45) התגייס  לצה”ל, לחם כתותחן בקרבות מלחמת השחרור והשתתף במערכה על ירושלים.

ב־1949, כאשר שככה המולת הקרבות, ומשלא מצא מקום עבודה בישראל, עזב לקנדה וזמן קצר לאחר מכן עקר לארצות־הברית, שם נפטר ב־1993, בגיל תשעים.

את פועלו האינטלקטואלי אפשר לחלק באופן גס לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, שהחלה בשנות השלושים, עסק בחקר הגנוסטיקה, עבודה שאותה השלים ופרסם רק אחרי המלחמה. בתקופה השנייה הפנה את מרצו לפיתוח פילוסופיה של הביולוגיה.  בתקופה השלישית ביקש לנסח שיטה אתית המבוססת על אותה פילוסופיה – שיטה שתמציתה מובאת בספרו ציווי האחריות. (על פי סטיבן גרוסבי, במאמרו: ‘מושג ירוק על הנס יונס’, ורן מרגולין, במבוא ל’מושג האלהים אחרי אושויץ’)

מעשה שהיה כך היה

בשבת שעברה נתקלתי בקובץ מקורות, שכלל תמצית של הבירור התיאולוגי המכונן שלו, במאמרו ‘מושג האלהים אחרי אושוויץ’[1], שעורר את געגועי אל האיש הצלול והמאופק הזה, ואל דבריו הישרים והנוקבים עד התהום, ושבתי ועיינתי בהם. אן אז נוכחתי שהדברים שכתבתי ביומן של השבוע שעבר תחת הכותרת ‘הרהור שואה מפוקפק’[2], נכתבו בהשראתו. להפתעתי, נקלעתי השבוע לעיון ודיון משותף של כמה חברים בדבריו, בדיוק בסוגיה המכוננת הזו, ומשהו מהרשמים (שלעתים היו סוערים) משרשרת המפגשים הללו, אנסה להעלות בזאת על הכתב.

כל התורה (של הנסי יונס ) על רגל אחת

כשאנחנו מוותרים על זכות השתיקה המטאפיזית שלנו, ומבקשים לנקוב במאפיינים שאי אפשר לנו שלא ליחס ל’אלהים’, שבלעדיהם ‘הוא כבר לא יהיה אלהים’, נצביע על :1. טובו 2. מובנותו 3. כל יכולתו[3].

טובו – הבריאה עצמה והתחדשותה המתמדת. ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

מובנותו – ההתגלות, בה נתן לנו את תורתו המדברת בשפתנו האנושית, שהציווי היסודי ביותר שציוונו בה, הוא ללמוד ולדעת אותו ואת תורתו.

כל יכולתו – מלכותו, ושליטתו בטבע ובאדם, החוקיות המוחלטת של הבריאה וההסטוריה.

למרות שמה שקרה בשואה (ואין צורך לפרט), אינו עולה בקנה אחד עם דמות אלוהים זו, יש הממשיכים גם לאחריה להאמין באלוהי אבותיהם הטוב, המובן והכל יכול, ו’להפטיר כדאשתקד’. לעומתם יש שהכריעו לכפור בו כליל ולחיות בעולם שאין בו אלוהים, ויש מעטים (נשמות אציליות) שהתאבדו לאחר השואה, כי לא היו מוכנים להמשיך ולחיות בעולם שאין בו אלוהים, וגם לא אדם.

יונס טוען טענה פשוטה – השואה היתה התרחשות שאי אפשר שאלהים הטוב לא יתערב בה ויסכלה, אך הוא לא התערב. כל ניסיון של תיאודיציאה יהיה איוולת. לכן יש הכרח בתיאולוגה חדשה. שלושת עקרונות יסוד אלה אינם יכולים עוד לדור יחד בעולמו של איש אמת בן ימינו המבקש להאמין. מי שרוצה להאמין לאחר השואה קרוא לוותר על אחד משלושת ‘תארי העצם’ – טובו, מובנותו או כל יכולתו. יונס נוטה לוותר (גם אם בצער רב) על ‘כל יכולתו’. אלך בעקבותיו ו’אפרגן’ לו בתוספת נופך משלי.

כמובן שתגובתנו הראשונית כ’מאמינים בני מאמינים’ לאתגר מטריד זה, היא: ‘לא רבתי’, איננו מוכנים לוותר על אף אחד ממאפיינים אלו, הם הלא מכוננים את מהותו העצמית של אלוהים, ובנפול אחד מהם יפול הכל. אלא שהיושרה שלנו כופה אותנו לחזור בנו.

אם כן על מה נוותר?

שמא על טובו?

בשום פנים ואופן. זה לא אפשרי ובלתי נסבל. כל אישיותנו מתקוממת כנגד האפשרות הזו,

שמא על מובנותו?

זה כבר אפשרי. דומה שהויתור על המובנות הוא הראשון שהאדם מוכן (ולעתים אף שמח לעשות). הלא תמיד ידענו ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרכיכם וכו”, עתה זה מוחלט! במובן מסוים זה הולם את ההבנה המונותאיסטית הקלסית של אלוהים כאישיות טרנסצנדנטית הנשגבה מבינתנו וכו’. מכאן עוד צעד קטנטן למסקנה שלמעשה זה אינו ויתור כלל וכלל, אלא התפכחות מאשליה יהירה והיזכרות במה שנשכח מאיתנו. הלא רבינו אמר: ‘אלהים שאין עליו קושיות, אנו אלוהים’. כמאה שנה לפני השואה, זיהה רבי נחמן במבטו המפוכח והנוקב שחללו של עולם פנוי. ומה היתה תגובתו? אמונה. אמונה עברית. אמונה של לעבור – לדלג, מעל הקושיות העולות מן החלל הפנוי, מהעדרו של אלוהים, מהשליטה של הרוע והאבסורד. אמנם יש לשים לב היטב – אמונה המוותרת על המובנות של האל, מוותרת גם על טובו וצדקו ומשפטו וכו’, שהרי ‘וכך הקב”ה מנהיג את עולמו’ (‘מנהיג’, ולא משהו חד פעמי ויוצא דופן), שלא לדבר על התבונה של האדם, הנדחית אחר כבוד מפני הפשיטות והתמימות (או שמא ההיתממות). אמנם כבר קדמוהו באמונה זו – לטרטלינוס.(Tertullianus) שהיה מראשוני ומחשובי התיאולוגים הנוצריים במאה השניה, מיוחסת האמירה:credo quia absurdum  כלומר, ‘אני מאמין מכיוון שזה אבסורד…

שמא על כל יכולתו?

למרות שזה קשה, יש לכך תקדימים. משה אמר: הגדול הגבור והנורא, בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא, בא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור… ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו? וכיצד עקרו את שתיקן משה? אמר רבי יצחק בן אלעזר יודעין הן הנביאים שאלוהיהם אמיתי, ואינן מחניפין לו (יודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו). לאחר החורבן, אין הנביאים יכולים להמשיך ולאחוז ב’תאולוגיה’ של משה. אם אין מתגלות נוראותו וגבורתו של הקב”ה (הקרובה מאוד לביטוי ‘כל יכולתו’), תהא זו חנופה או כזב להמשיך ולדקלם את מה שמשה אמר כהן התגלות במלואן[4].

למעשה כבר הרמב”ם לימד אותנו שהקב”ה ויתר על כל יכולתו כשהעניק לאדם בחירה חופשית. לשם כך פינה הקב”ה את שליטתו ממרחב הבחירה החופשית. זוהי למעשה גירסא פילוסופית מוקדמת של הצמצום של האר”י, שתלמידיו אחריו, למדונו כי תנועת הצמצום אינה חד פעמית. במקום לדבר על ‘הרחבת’ הצמצום וגדלת ‘החלל פנוי’, אפשר לדבר בלשונו של הרמב”ם על הרחבת מרחב הבחירה וה’יכולת’ של האדם. משעה שנפלה ההחלטה, שוב הוא כביכול אינו יכול (לפחות עד שיחליט אחרת, וכשזה יקרה, נהיה הראשונים לראות).

אפשר ‘להמתיק את הגלולה המרה’ בכך שזו החלטה שלו, ולא חולשה, אי אכפתיות או נסיגה והתנכרות. אולי כמו אבא שמעביר בהדרגה את האחריות לבנו המתבגר. הכל יכולת האלוהית נמסרה – נוצקה אל צלם אלוהים של האדם ושל עם ישראל[5].

גם לויתור על כל היכולת יש מחיר כואב. כשם שמי שמוותר על ה’מובנות’ מוותר בלי לשים לב גם על ה’טוב’, מי שמוותר על ה’כל יכולת’ מוותר על היכולת למימוש ישיר מידי ומושלם של הטוב. ואולי אפשר ל’המתיק’ זאת כך – זה לא שהוא לא יודע, לא איכפת לו, לא מתערב כלל. הוא יודע ואיכפת לו והוא מתערב, אלא שהוא עושה זאת באופן סמוי ולא גלוי, עקיף ולא ישיר, כללי ולא דרמטי מהפכני ובודאי לא נסי גלוי. אולי אפשר לדבר על משיכה בחוטי ההסטוריה והביוגרפיה. ובכן אין זה אינו אלהי אריסטו המנוכר, אלא אלוהי אברהם המבוגר.

מתיאולוגיה לאנתרופולוגיה

חשוב לזכור שתיאולוגיה היא רק מסלול המראה לאנתרופולוגיה – למרחב האנושי הקיומי, ש’לא המדרש עיקר אל המעש’, ש’תכלית תורה – תשובה ומעשים טובים’. השאלה האקוטית היום, היא בעיני, שאלת השפה האמונית, התודעה והחיים שהיא מעצבת ומערכת היחסים שהיא מכוננת. השאלה אינה – שפה פרסונלית או אימפרסונלית. שתיהן אפשריות (האדמו”ר מפיאסצטנה דיבר על הקב”ה הבוכה בתתי גוואי…).

השאלה היא האם אנחנו חיים בעידן של דיאלוג עם אלוהים. דיאלוג כמו זה המתואר במקרא, בו אלוהים עם כל רוממותו, הוא בר שיח, המקשיב ועונה, המדבר ופונה, המגיב ומתגמל, המנבא ושולח וכך הלאה. דיאלוג שמשמעותו בקשת וציפית שכר ועונש, (גשמי או רוחני, בעוה”ז או בעוה”ב) על עבודת ד’ שבמצוות ועל הכשלון בה. דיאלוג שביסודו ההנחה שהנהגת הגמול תקפה ופועלת בעולם, ושטוב יהיה לצדיק ורע לרשע כאן ועכשו. דיאלוג שמשמעותו שהתפלה היא פניה בתחינה אל ‘אבינו מלכנו’, מתוך ההנחה שפניה זו היא בעלת משמעות ממשית, שהיא נשמעת ועשויה להתקבל ולהענות (או לא, שהרי ‘אבא יכול גם להגיד לא’).

על כך חלוקת הדעות. שורשה של המחלוקת בין המוותרים על ה’מובנות’ למוותרים על ה’כל יכולת’ נעוץ בעומק טבע האדם. שתי נטיות עמוקות מנוגדות מקננות באדם – ל’חיות’ ו’למות’, להתעצם ולהתייחד, או להתבטל ולהתכלל וכו’. זו מחלקות בין שתי מערכות יחסים אמוניות – מערכת יחסים מעצימת אדם ומערכת יחסים מבטלת אדם, בין היראה לאהבה, וכך הלאה. אני סבור שיחודה של התורה הוא ב’גם וגם’ שלה, ובכל זאת עדיין נשאלת השאלה ‘מי בראש’. שתי התשובות הקוטביות לשאלה זו הן היוצרות את המתח המחיה והמפרה של הרוח והתרבות הישראלית, מאז מקדם ועד היום.

התשובה האישית של אחד מאיתנו הינה בודאי תלוית שורש נשמה, אבל אף אחד לא פטור מלהתבונן במציאות ולנסות לזהות את ‘נטיתו’ העכשווית של הקב”ה, להקשיב היטב ונטר את השפה בה הוא מדבר איתנו היום וללמוד אותה להענות לו בה, ולא להתעקש להמשיך ולדבר איתו ב’שפת האם’ שלנו. ומתוך כך ללכת עם ההנהגה האלוהית, גם אם היא מסבה לנו אכזבה, מורת רוח ועוגמת נפש.

ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו… 

(הראי”ה קוק, אגרות ב אגרת שעח)

[1] מופיע בספר ‘מושג האלוהים אחרי אושוויץ’ ומאמרים נוספים בהוצאת רסלניג. ראו שם מבואו המאלף של רן מרגלוין.

[2] ‘הרהור שואה מפוקפק’ – ראית השואה כתולדה של הבחירה החופשית של האדם, היא הראיה הפשוטה והריאליסטית ביותר. יש בה, גם אין זו הכוונה, זיכוי של אלוהים ופטירתו מאחריות לשואה. אלא שיש בדעה זו, החמצה של מה שהתרחש מאחרי הקלעים של בימת ההסטוריה ואיפשר את השואה. הסיפור של הבחירה החופשית של האדם, הוא סיפור ישן נושן, שלא היה לו הפוטנציאל של הכרעה, תכנון וביצוע של ‘הפתרון הסופי’. משהו שהתרחש כמה שניות הסטוריות לפני השואה, הוא שאיפשר אותה. זהו סיפור של בחירה, חופשית כמובן, אבל, לא של האדם, כי אם של אלוהים. הבחירה לצמצם עצמו צמצום נוסף, ולשוב אל החלל הפנוי החדש שנוצר בדמות אדם ובצלמו. או בדימוי אחר, ההכרעה לנס נסירה נוספת את האדם, ולהפקיד בידו את ריפוי הפצע שותת הדם ואיחוי הקרע.

מכאן ואילך, בבריאה החדשה, בעידן המודרני, יתגלה אלוהים אך ורק דרך תודעתו ובחירתו של האדם. האדם החדש שנברא מסוגל לחולל גדולות ונצורות, לתקן ולגאול את העולם. והוא חולל גדולות ונצורות, והתקדם כברת דרך הגונה בתיקון העולם. לעתים דומה עלי שאנו חיים בגן עדן, בעולם הבא, בעולם התחיה. מהעת החדשה ועד לתקופתנו, מתברכים אנו בשפע אדיר ההולך ומתגבר של חכמה, מדע וטכנולוגיה, של חירות צדק ושוויון, של אריכות ימים ואושר, העולים על כל החזונות הפנטסטיים ביותר של נביאים ומשוררים, חכמים וחולמים. דא עקא שהאדם החדש מסוגל גם להחריב את העולם, פיזית ומוסרית. וכ’טוב לבו’ בלחמה של התבונה וביינה של הרומנטיקה, הוא עושה זאת בהצלחה ניכרת. השואה לפיכך היא אכן תולדת הבחירה החופשית, של האדם האלוהי, או שמא של האלוהים האנושי.

[3] למעשה זה עיבוד מתמצת של חמשת ‘תארי העצם’ החיוביים המופיעים בהגות היהודית בימי הבינים – חי, יכול, חכם, טוב, רוצה.

[4] אפשר שהביטוי ‘מלך עלוב’ (היכלות) והמדרש ‘מי כמוך באלים – באלמים’, גם הם מצביעים על כך שהקב”ה סובל עלבונות ושותק, ואינו מגיב. האם מפני שאינו רוצה או מפני שאינו יכול?

[5] זו היתה עיקר טענתי בהרהור השואה המפוקפק שלי דלעיל