התכתבות 2 – על ‘אהבת חינם’

לאחר אותו הפסח (ראה התכתבות 1 – חירות חפש דרור) שלחתי אגרת לחברי מורי ורבי אליעזר מלכיאל ובו חלקתי איתו רשמים מליל הסדר, בו שוחחנו על ‘אהבת חינם’ של הקב”ה לעם ישראל ומתוך כך על המובן והמשמעות ואף על ההיתכנות של ‘אהבת חינם’. הנה דברי ותשובתו הרמתה.

אהבת חינם

שלום אליעזר

בליל הסדר אצלנו ניטש דיון על המושג אהבת חינם / עצמית / שאינה תלויה בדבר – מה זה? האם יש משמעות לצירוף המילים הזה? ביחס לאדם? ביחס לאלקים? (מטאפיזית / לוגית / אתית / קיומית) מה המשמעות של אהבת חינם האלהית של הבוחר עמו ישראל באהבה / אוהב את עמו ישראל / אתה בחרתנו… אהבת אותנו ורצית בנו? כל זה התחיל מזה שאמרתי שלפי ה’בית יעקב’ שאלת החכם היא למה דווקא עם ישראל הוא ‘עם ישראל האהוב והמבורך בעדות חקים ומשפטים’ (ע’ בהגדת הבית יעקב באורך) ושזה לדעתי כל הענין של חג הפסח וליל הסדר – ההשתאות והפליאה, ההתפעמות, השמחה וההתרוננות – התודה, על פלא שפע ברכת אהבת החינם וטוב מתנת החינם שבעצם החייים הישראליים, ברוך שעשנו ישראל (ואתה ודאי מכיר את הספור והתורות של רבי נחמן בהן הנקודה הארכימדית היחידה העומדת במבחן הבקורת הנוקבת על כדאיות החיים ואפשרות השמחה בהם היא זו של ‘שעשני יהודי’). זו לדעתי המשמעות של החירות כתנועה המתאבכת לה בין גליות השרירות לחלקיקיות ההכרח, בין העגולים ליושר, בין התהו לתיקון, תנועה שהיא ספק שרירות ספק הכרח, ושהיא נותרת חירותית רק באבסורדיות והפרדוכסליות שבה, באין, באין ראשית ובאין סוף. וכשהיא נכנסת לתבנית ותובנה כמו סיבתיות תכליתיות או קונטקסטואליות, וכיו”ב הרי היא מתנוולת מתכערת באחת.

אתה כמובן לא חייב להגיב אני מודע לכך שמה שלאחד נראה מענין ומאיר, לרעהו, שעליו זה ‘נחת’ לפתע משום מקום, יכול להראות משמים וכו’

וגם, אל תתעה, זה היה הדיון המופשט היחידי (וגם הוא נמוג באיבו, ורק אני נשארתי לשמור עליו, כצ’רלי צ’פלין שאינו יודע ולא יכול ובעיקר לא רוצה לדעת שהמלחמה נסתיימה לה…). רוב הסדר ככולו כוון אל הילדים הקטנים והיה רצוף ‘הצגות’ עד לשיא בו ניטלו כל הילדים על כתפי המבוגרים והוצאו מהבית אל החוץ למסע לילי עם הפתעות בדרך…

מצ”ב גם משהו ששרבטתי לפני פסח ושלחתי לחברי בקבוצת ‘כנה’, תגובה של יהודה ליבס עליו ותגובתי אליה… (כל זה מובא בהתכתבות 1 – חירות חפש דרור)

שמחה וששון

חיים

ושוברה

שלום חיים

הנושא של חירות והכרח מרתק אותי (אני גם מלמד אותו הרבה בזמן האחרון), מכיוונים שונים. במיוחד מעניינת אותי ההתאבכות של השאלה הפילוסופית של חופש הרצון עם ‘הפרקטיקה’ של מה שקורים היום ‘אימון’, שמנסה לייצר טרנספורמציה ותהליכים של גדילה והתפתחות. אבל מובן ששאלה זו, כמו שאלות אחרות, מקבלת אופי שונה בהקשרים שונים של דיבור ובאוצר שונה של מונחים (אני אומר את זה נוכח דבריך הפיוטיים המרגשים ו’אמירת הבטן’ של יהודה). אני מצרף לך רסיס של התכתבות בענינים אלה בשפה מסוימת, ולוואי שנזכה לרוח שתשדרג את השפה שלנו לגבהים

קטע מתכתובת על עניינים אלה מהזמן האחרון

על הניגוד בין ‘יחסים של תועלת’ לבין ‘יחסים שאינם לשם תועלת’. למילה ‘תועלת’ יש צליל שלילי והיא מתיישבת יפה בתוך הדיכוטומיה ‘לשמה’\’שלא לשמה’, בצד של ה’שלא לשמה’. גם הרעיון של ‘אהבה שאינה תלויה בדבר’ מזמין לחשוב על הענין בדרך דיכוטומית. אחרי הכל, אני הוא משהו, וכדי שאוכל לאהוב מישהו אני צריך להיות; משמע – האהבה שלי תלויה בדבר, כלומר בי.

בצורה יותר גלויה ומפורשת, אם אני נהנה לתת משהו למישהו האם זה מוכיח את העיקרון שביסודה של כל נתינה מצויה הנאה עצמית או תועלת עצמית? אני מציע לראות את העצמי כמושג פתוח וגמיש שיש לו הרבה אפשרויות מימוש, והן מממשות בדרכים שונות את רעיון העצמי: ההבחנה בין אדם נרקיסיסט לבין אדם פתות ונדיב היא הבחנה ממשית, ואפשר לנסח אותה באמצעות מושג העצמי כהבחנה בין אדם מרוכז בעצמו שכל מעייניו נתונים לעצמו לבין אדם שמרוכז באחרים ולא בעצמו וטובתם לנגד עיניו; ואפשר לנסח אותה באמצעות מושג (אחר של) העצמי כהבחנה בין שני טיפוסים של עצמי שמוצאים טעם בדברים שונים – מוצאים טעם, קרי מתחיים, קרי מגלמים סוגים שונים של חיים. לא כדאי לאבד את האבחנה הזו כי היא ממשית וחשובה, ולא כדאי להשתמש במושג ‘עצמי’ באופן שיטשטש אותה (‘כולם בסופו של דבר פועלים מתוך אינטרס עצמי’).

אם כן, אפשר לומר שכל היחסים בין אנשים בנויים על תועלת, אבל אפשר גם וכדאי גם להבחין בין סוגים שונים של יחסים, של אנשים, ושל תועלת. אני מציע לוותר על המילה תועלת כי יש לה קונוטאציות מבלבלות, אפילו כשאומרים ‘תועלת רוחנית’ (בעצם זו הפואנטה שלך בשימושך במילה הזו).

זו כמובן הערה פילוסופית בלבד, בגלל שבאמת היא רק עומדת ומגינה על הבחנה כללית ואינה קובעת עדיין שיחסים מסויימים נופלים בצד זה או אחר של ההבחנה. קביעה כזו היא לא ענין לפילוסופיה (אבל המחשבה הפילוסופית המוטעית יכולה לקלקל את השיפוט הלא-פילוסופי: לפעמים אדם מצפוני נוטה למתוח על עצמו ביקורת ולומר לעצמו שקשריו עם זולת מסוים הם בגדר ‘אהבה התלויה בדבר’. ובאמת הקשרים שלו אינם ראויים להשפלה כזו וההשפלה היא תוצאה של פילוסופיה שגויה. כמובן, ייתכן שהאיפיון קולע לאמת, ובסופו של דבר אדם צריך בעצמו לשאול ולענות על זה. מעבר לזה, אני לא חושב שתמיד ‘אהבה התלויה בדבר’ היא רעה)

אליעזר (מלכיאל)

אז מה אתם חושבים?