Print Friendly, PDF & Email

                            פרשת פקודי – לשונות של חיבוב                                     בתי, אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, אמי

המשכן ושיר השירים

הדרשה החותמת את מדרש שמות רבה ואת פרשת פקודי ואת חומש שמות, פותחת בפסוק משיר השירים: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. ישנה זיקה עמוקה בין המשכן ושיר השירים. שיר השירים הוא שיר האהבה, והמשכן הוא בית האהבה. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן – ‘זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה’ (רש”י). המשכן הוא האפריון, החופה הפרושה מעל ראשי החתן והכלה בליל כלולותיהם. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם. יופיו, הוא יופיה העשיר של האהבה, של האינטימיות. צבעיו, כסף, זהב וארגמן, הם צבעי הכיסופים, התשוקה והאור הבוהק של האהבה. בסופה של הדרשה זה נאמר מפורשות: ‘ביום חתונתו במשכן וביום שמחת לבו בבית המקדש.

בעטרה שעיטרה לו אִמו

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה (שמות לט לג)

הה”ד: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ: (שיר השירים ג יא)

אימתי נאמר הפסוק הזה?

ביום שעמד המשכן, שהיתה שמחה גדולה בישראל, שהקב”ה שורה אצלם

בנות ציון – בנים המצוינין לי [ניכרים שהם שלי, אפילו] על ידי עובדי כוכבים

מה ציון הזה, נראה באצבע, כך ישראל נראין באצבע, הוי בנות ציון, המצוינין לי

במלך שלמה – במלך שהשלום שלו, זה מלך מלכי המלכים הקב”ה

בעטרה שעטרה לו אמו – זה [העטרה היא] המשכן

למה קראו [את המשכן] עטרה? אלא מה העטרה מצויירת, כך המשכן היה מצוייר

שנאמר: וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁש  וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: (שמות לה לה)

הוי,  בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ

(שמות רבה, וילנא, פרשה נב ה)

הדרשן מסביר את הפסוק דבר דבור על אופניו: בנות ציון הם בני ישראל. המלך שלמה הוא הקב”ה. העטרה היא המשכן – האפיריון היפה והמרהיב שהקימו בני ישראל לקב”ה, ובכך קבלו באהבה וברצון את מלכותו. יום חתונתו הוא היום שהוקם המשכן. אך מי היא אִמּוֹ של המלך שלמה (=הקב”ה)? ובכלל, כיצד אפשר לדבר על ‘אמו’ של הקב”ה? אין זאת אלא שיש דברים בגו!

שאלה תשובה ונשיקה

רשב”י מבקש לדעת את סוד ‘אִמו של המלך’ ושואל את רבי אלעזר, האם שמעת מאביך, רבי יוסי, שהוא ‘בעל אגדה’, פירוש לדרשת הפסוק הזה?

רשב”י שאל את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך, מהו, בעטרה שעטרה לו אמו?

אמר לו: הן

משל למלך שהיתה לו בת יחידה

והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי

ו(לא זז מחבבה) עד שקראה אמי

כך הקב”ה

בתחלה קרא לישראל בת

שנאמר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (תהילים מה יא)[1]

לא זז מחבבן עד שקראן אחותי,

שנאמר: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (שיר השירים ה ב)

לא זז מחבבן עד שקראן אמי,

שנאמר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ: (ישעיהו נא ד) ולאמי כתיב,

עמד רשב”י ונשקו על ראשו,

אמר לו: אילו לא באתי [יצאתי] לעולם אלא לשמוע דבר [טעם] זה מפיך, דיי.

(שם, שם)

רבי אלעזר מוסר לרשב”י את אשר קיבל מאביו ורשב”י ‘לא זז מלחבבו’ עד שעומד ונושק לו על ראשו (‘בעטרה שעיטרו רשב”י לרבי אלעזר’…). אכן יש בדרשה זו סוד עמוק, שהינו לא רק חשוב ומשמעותי, אלא מכונן! רשב”י שמח בו שמחה גדולה, אך אינו מגלה אותו, ולנו לא נותר אלא לנסות לפענחו בעצמנו.

לשונות / פנים של אהבה

מן המדרש עולה שהאהבה אינה תמונה אלא סיפור שיש בו עלילה ההולכת ומתרחשת, פרק אחר פרק. האהבה אינה מצב, אלא חיים, תנועה המתרחשת שלב אחר שלב. על פי הדרשה ספור מסע האהבה (כל אהבה, בין אדם לאדם ובין האדם לאלוקים), כולל שלושה פרקים – שלבים: 1. אב ובת 2. אח ואחות 3. בן ואם.

שלושה שלבים באהבת איש ואישה

אפשר שהתבוננות בפרספקטיבה ‘היסטורית’ (ואולי גם ‘ביוגרפית’) במערכת היחסים של האיש והאישה תקל עלינו להבין את פשרן של שלושת הפעימות של האהבה. בשלב הראשון, היחסים בין ה’זכר’ ל’נקבה’ (או שמא בין ה’יסוד הזכרי’ ל’יסוד הנקבי’), הם יחסים של היררכיה אנכית ברורה וחד משמעית. משפיע ומקבל, פעיל ונפעל, חמה ולבנה – אב ובת. בשלב השני, מערכת היחסים מתאזנת, ההיררכיה מתפוגגת, ונוצרת מערכת יחסים אופקית, לא היררכית, של חבר וחברה, דוד ורעיה – אח ואחות. בשלב השלישי, מערכת היחסים שבה להיות היררכית אנכית, אלא שהאישה היא המובילה ומשפעת והזכר הוא המוּבל והמקבל (אשת חיל עטרת בעלה / נקבה תסובב גבר) – בן ואם. אגב, יש אומרים שהשלב השלישי קרב ובא ויש הטוענים שאנחנו כבר בעיצומו. אישית, אני מפנטז ומתלבב על האפשרות של שלב רביעי, שהוא דינמי, נע ומשתנה בהתאם לנסיבות פנימיות וחיצוניות, אישיות וחברתיות, לאורך שלושת האפשרויות הללו – אב ובת ואחות ורעיה ואם.

שלושה שלבים באהבת האדם והאלוקים

הבה ננסה להתבונן גם במערכת היחסים שבין האדם לאלוקים מבעד לתבנית משולשת זו. השלב הראשון מובן מאליו. היחס היסודי בין הא-ל לאדם הוא יחס היררכי אנכי מובהק של בורא ונברא, מלך ועבד, אב ובן – אב בת. בשלב שני מתכונן יחס של ‘אחותי רעיתי יונתי תמתי…’[2] – אח ואחות. בשלב השלישי הופכת הבת / האחות / הרעיה, לאם – בן ואם. השלב השני והשלישי שהיו מובנים ביחס לאהבת איש ואישה, נראים תמוהים ביחס לאהבת אדם ואלוקים. האם אפשר להולמם? אפשר שההתבוננות בשלוש הפעימות של מערכת היחסים של הורים וילדים תסייע לנו בכך.

יחסי הורים וילדים כמשל

בשלב הראשון, אנו עומדים מול הורינו, והם הכי חזקים והכי חכמים והכי והכי והכי… ואנחנו לעומת זאת, קטנים חלשים, מקבלים מהם הכל ותלויים בהם לגמרי. בהדרגה הולכת ומתפוגגת היררכיה חדה זו, ובשלב מסוים נהיית מערכת היחסים של ההורים והילדים לרעוּת וחברות, של אנשים בוגרים ועצמאיים הנותנים ומקבלים הדדית.’ לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו’ (בראשית רבה, וילנא, פרשה עד יג). ההורים הם עדיין ההורים, אך מערכת היחסים כבר אינה היררכית כמות שהיתה. החיים נמשכים, הילדים מתבגרים וההורים מזדקנים, ובשלב מסוים (ובפרט בימינו, שתוחלת החיים נתארכה) מתהפכות היוצרות, הילדים הם החזקים והחכמים וכו’ וההורים הם החלשים, והם הולכים ונהיים יותר ויותר תלויים בילדיהם. הילדים נתבעים לקחת אחריות על הוריהם בכל מישורי החיים. המעבר מהשלב הראשון לשני הוא מאוד כֵּיפִי. אתה כבר לא תלוי בהוריך, אתה אדם בוגר, יש לך את החיים שלך, ודווקא בשל כך יש סוף סוף אפשרות לאהוב אותם ולא רק לירא ולכבד[3]. הדיאלוג בין שני הדורות עשוי להיות מענין, פורה ומענג. אלו ימים יפים. השלב השלישי קשה מאוד לשני הצדדים. להורים קשה החולשה והתלות, ולילדים קשה הנטל של הטיפול בהוריהם שנוסף על אחריותם למשפחתם ולילדיהם שלהם. הקושי אינו רק פיזי (זמן, כסף וכיו”ב), אלא בעיקר נפשי. זו תקופה (לא קצרה…) מאוד מאתגרת, כלומר, רצופת סכנות מדרונות ותהומות, אך גם פסגות נעימות ויפות.

האתגר העיקרי בשלב הזה, אינו לקיחת האחריות והמחויבות לפעול ולהוביל, אלא השמירה על כבוד ההורים הזקנים. הבן קרוא להוסיף ולאהוב, ובעיקר לכבד את ההורים התלויים בו ואף לירא מהם. עליו לשים לב שהיחס הבסיסי של כבוד להוריו ויראה מהם, שהיה לו כילד, ישמר גם עתה כשהוא הצד החזק. הדבר נכון גם ביחסי תלמיד ורב. התלמיד מתפתח, נהייה תלמיד – חבר, ולעתים אף עולה על רבו, אך גם אז, אסור שליבו יהיה גס בו, והוא אמור לרחוש לו אהבה והכרת תודה, אך גם יראת כבוד. יראה זו אינה באה על חשבון החירות הרוחנית שלו, אלא היא היחס הבוגר והבשל לרבו. יחס כזה מאפשר המשך קבלה, והכי חשוב, מוציא מכלל אפשרות את העלבון וגרימת הבושה להורה או למורה, מהם קבלנו כל כך הרבה. היראה, הכבוד והאהבה להורים הזקנים, אמורים לנבוע מעומק הלב ולא להעשות חלילה בשאט נפש. ‘יש מאכיל לאביו פסיוני (‘פרגיות’…) ו(‘כיבוד’ זה) טורדו מן העולם, למדונו חכמים[4]. גם לטיפול המסור ביותר, אין ערך אם מתלווה אליו התייחסות מנוכרת ומעליבה. ומהדרמה הזו של הורים וילדים, נשוב להתבונן במערכת היחסים בין האדם לאלוקיו.

ההיסטוריה של יחסי אלוקים אדם

ההיסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של האמונה. כבר המדרש עצמו מפענח את סוד פעימות החיבוב של הקב”ה את ישראל בפרספקטיבה היסטורית:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה […] אחותי, במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה, רעייתי בים שנתרעו לי בים ואמרו ה’ ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), יונתי במרה שנצטיינו (בים) כיונה (תמתי) במצות, תמתי בסיני שנותמו לי בסיני ואמרו לי נעשה ונשמע (שמות כד ז) […] (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא טו – החודש ד”ה החודש הזה לכם)

אף המהרז”ו מפרש את דרשתנו בפרספקטיבה היסטורית:

‘וג’ מעלות אלו, בת – כנועה ומשועבדת לאביה ואמה, והאחות – עם אחיה משתווים בלא אדנות ושיעבוד, ואם – בגדר מעלה וממשלה על הבן והבת ומצווה עליהם כרצונה ועושים כרצונה, וכן ישראל קודם מתן תורה, שמעי בת וראי הטי אזנך… ואח”כ במשכן למען אחי ורעי ואח”כ מדרגת האם כשגוזר גזרה והצדיק מבטלה צדיק גוזר והקב”ה מקיים, וזהו אמיתת רצונו וזהו עטרתו’[5]

שלושה בתים – שלושה חיבובים

ברצוני לנסות ולהציע פרספקטיבה רחבה יותר של סיפור האהבה בין הקב”ה לכנסת ישראל. נהוג לחלק את ההיסטוריה של עם ישראל לשלוש תקופות – בית ראשון, בית שני ובית שלישי. אני מציע להתבונן בשלוש תקופות אלה, כשלושת התקופות האמוניות עליהן מדבר המדרש.

בית ראשון (עידן התורה שבכתב) – עידן של התגלות רוחנית (השראת שכינה ונבואה) ופיזית (נסים משדדי מערכות טבע). התגלות זו מכוננת מערכת יחסים היררכית ברורה – אב בת.

בית שני (עידן התורה שבע”פ – אין השראת שכינה, אין נבואה, אין ניסים, אך חכמה, יש ויש. מתחיל בזאת שלב חדש בסיפור האהבה הזה, שלב של חברות ו’חברותא’, של אחווה – אח ואחות, ושל רעות – דוד ורעיה. בבית שני החל עידן שבו האדם פועל ולא רק נפעל, מדבר ולא רק מקשיב. לעתים קולו מכריע: ‘נצחוני בני’… זו מערכת יחסים של אמונה ואהבה שבה יש לאדם מקום גדול ומשמעותי בבירור ובתיקון. האדם כאדם, בתבונתו ורגישותו הופך לשותף בעלילה האלוהית הגדולה.

בית שלישי, אם כן, הוא האמור להיות העידן שבו הקב”ה קורא לעמו – אִמו, ומערכת היחסים בינהם היא של בן – אם. ועדיין, דימוי זה, מוזר ומביך, ועומד בניגוד גמור לכל האינטואיציות שלנו. מה זה אומר על האמונה שלנו? על דעת אלוהים שלנו? על עבודת ה’ שלנו? ממה רשב”י כל כך התרגש ושמח?

כל ימי הבית השני, הייתה רוח הקודש, נותרה עדיין דיאלוגיות, גם אם לא נבואית מובהקת. מאז החורבן ולאורך הגלות, הלכה היא ודעכה ובשלב מסוים נעלמה מבית המדרש כמעט לגמרי. היום, כך נהוג לומר, אנו חיים בעידן של הסתר פנים, ודומה שהתקיימה בנו גם הנבואה: ‘ואנכי הסתר אסתיר’ – הסתר כפול.

הסתר פנים או הארת פנים?

המבט הרגיל רואה בכך, כמו בחורבן ובגלות בכללם, אסון וקללה, אך ניתן לומר שגם אם הסתרת הפנים היא אכן קללה, ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו…’, צפונה בה גם ברכה האמורה להתגלות בשלב מסוים  כקומה חדשה וגבוהה יותר של הארת פנים, כהבעת אמון עמוקה באדם ובעם. הקב”ה כביכול ‘יוצא מהתמונה’ והוא עושה זאת על מנת להטיל עלינו כעם וכיחידים את האחריות לתיקון. זו אינה רק תביעה זו גם הבעת אמון דרמטית! העיקר, שוב אינו התלות וגם לא הדיאלוג (הם מוסטים מהמרכז לשוליים – לצדדים, למעלה למטה, אבל לשולים), אלא הרצון והתבונה, החירות והאחריות. ‘לא זז מלחבבה עד שקראה אמי’. האם מופרך לומר שמדובר על דורותינו אלה של הגאולה, של תחית המתים הלאומית?

היום, אנו (כעם וכיחידים) אם כן, ה’אם’ של ההתגלות האלוהית בעולם. אנחנו קרואים לקבל את זרע החכמה האלוהית, על ידי לימוד התורה וקיומה. לקלוט אותו ולפתחו בקרבנו ל’דעת אלוהים’ אמת וללדת את ‘עבודת אלוהים’ המשוכללת. זה הפרויקט שלנו. ‘קבלנו את המפתחות של העולם’. הרוח האנושית היא האמורה להאיר את אור הקדושה בעולם ולחולל את המהלך של התשובה והגאולה. התשובה מאהבה והגאולה ‘קמעא קמעא’ שבדרך הטבע.

הקליפה של זיהוי תקופתנו עם השלב השלישי היא: ‘ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד – אותו שנאמר בו ה’ אחד, ישן לו מעמו’ (אסתר רבה (וילנא) פרשה ז יב). ‘הזדקן אלוהיהם של אלה, תש כוחו, פרש ממלכותו על עמו ועל עולמו’. עתה אנחנו בעלי הבית הבלעדיים. זו תמצית האמירה ההומניסטית החילונית (שאינה אלא החטא הקדמון של ה’היבריס’ בלבוש חדש) שהביאה במהרה לרצח האב הניטשאני והפרוידיאני. אחד מממשיכי דרכם, בן דורנו, ניסח זאת בציניות מרושעת: ‘התהלכו בבית על קצות האצבעות כדי שאבא לא ירגיש שרצחנו אותו’. אין לנו בעיה ש’אלוקים’ יישאר, אין צורך וחסר טעם לצרוח ‘הרגנו את אלוקים’. כל זמן שהוא בסך הכול מין ‘פוחלץ’ שכזה, הוא יכול להישאר בסביבה. הוגי דעות בזמננו המשיכו את מסע ההרג הזה והרגו את התבונה והאמת, הרצון והטוב, ולא התקררקה דעתם עד שהשמידו גם את ה’סובייקט’, את האדם…

נכון לעכשיו – שלוש אפשרויות

אשרטט בקצור נמרץ את שלושת התגובות העיקריות זיהוי זה של תקופתנו.

האפשרות הדתית – להמשיך ולהפטיר כדאשתקד, כאילו דבר לא השתנה. להמשיך לשמר ולשמור על אורח החיים הדתי המסורתי על כל היביטיו. ההגיון ברור, ההענות לחידוש זה מחייבת שינוי מנטלי ורוחני, עמוק וכללי. זה אתגר מסוכן ומפחיד.

האפשרות החילונית – כיוון ש’אנחנו התבגרנו ואבא הזדקן (או מת) ויצא סופית מהתמונה’, עלינו להשתחרר משיריד התלות בו ולקחת אחריות מלאה על חיינו. ארגז הכלים הישן – התורה והמצוות, אינו רלוונטי ובמקומו נצטייד בארגז כלים מדעי טכנולוגי חדיש. אין טעם להקדיש זמן לדתיות, ללימוד התורה ולקיום המצוות, אין בכך שום תועלת.

האפשרות האמונית – הבנה והפנמה שמדובר על אתגר אמוני חדש שאליו אמורים אנו להיפתח בענווה ועוז. הענות בוגרת, עמוקה ומאוזנת המאפשרת את התגלות ההארה האלוהית המיוחדת הזו של זמננו. משמעותה ‘על רגל אחת’, היא, שילוב (לא פשוט כלל וכלל) של דתיות וחילונות, של קדש וחול וכו’.

לעניות דעתי, האופציה הדתית והאופציה החילונית ‘לא עובדות’ (בפרט אם נקודת היחוס שלנו היא כל עם ישראל). התשובה נמצאת באופציה האמונית, החיה חיי קדש וחיי חול, והמשלבת את הדתיות והחילוניות כשני ביטויים של האמונה ובכך באה אל מה שאפשר לקרוא ‘מעבר לחילוניות ולדתיות’ (קדש הקדשים הנולד מתוך ההשלמה וההפריה ההדדית של הקודש ושל החול). מחד, הפתרון האמוני, מאוד דומה לפיתרון הדתי. המאמין חי באורח חיים מסורתי. מקבל עליו עול מלכות שמים תורה ומצוות וקשור בכל נימי נפשו לעם ישראל, לעברו להווה שלו ולעתידו). מאידך, הוא מאוד דומה לפתרון החילוני, שהרי רוב היום הוא חי בסגנון לא ‘דתי’ (מחוץ למיתחם הדתי של בית הכנסת ובית המדרש). הוא לגמרי אמון על ‘ארגז הכלים החדש’. הוא חושב ויוזם, שואף ומחדש, פועל ויוצר. אך ביסוד אישיותו וחייו מפעמת הענווה גדולה אל ההויה, הפתיחות והקשב אל מקורה הנעלם והחיבור העמוק אל עם ישראל ואל תורתו. איכות אישיותית זו ואמור חיים זה, הם העושים את ההבדל והם המפתח לכל.

מי הוא הקורא אִמִי?

כמו במערכת היחסים של הורים ילדים, האתגר העיקרי של העידן בו הקב”ה קורא לנו “אמי”, אינו לקיחת האחריות. גם זה לא קל, אבל אנחנו יכולים לפחות לנסות ולעשות כמיטב יכולתנו. האתגר העיקרי הוא לשמר לצד האהבה את הכבוד ואת היראה, את המחויבות העמוקה, את האמונה האמיתית. איך עושים זאת? איך לוקחים במלוא הרצינות את האחריות שהוטלה לפתחנו, בלי  לאבד את יראת ואהבת השמיים שלנו? בלי לאבד את האמונה ואת הפאתוס הדתי? זה כלל וכלל לא פשוט וכרגע, זה בהחלט נדיר!

חשוב לזכור ולשנן שהקב”ה הוא הקורא לנו “אמי” זה הקב”ה ולא אנחנו לו ‘בני’… זוהי הכרעתו שלו ולא החוצפה שלנו! הסימן ליכולת האמיתית להענות לקריאה זו ולקחת אחריות כראוי, הוא ענווה עמוקה, ענווה אמונית שהיא זו המייצרת את העוז של היצירה האנושית.

זה חשוב דווקא למי ששומע את הקול של ‘קְרָאָה אִמִי’ מפנים ומחוץ. למי שקול זה מהדהד ברמ”ח אבריו ומזעזע את שס”ה גידיו. למי שיכול להעיד על עצמו שהוא חילוני במובן הטוב של המילה – חירותי, חופשי, יוזם, יותר ומחדש. למי שכבר לא נמצא במקום של ‘שב ואל תעשה’, אלא במקום של ‘אני ואתה נשנה את העולם’. עם כל זאת ולמרות כל זאת חובה עליו לא לאבד את הענווה, היראה והכבוד.

ראשית, להבין שהעליה משלב לשלב במערכת היחסים האמונית, אינה מבטלת את השלב הקודם[6], אלא מוסיפה עליו. גם אם השלב הקודם כבר אינו המרכזי, הוא עדיין חי וקיים ונצרך. תהלתה של האהבה כמו של החיים, היא בעושרה וריבוי רבדיה ופניה.

שנית, לא לאבד את ההבנה שבסופו של דבר זה ‘משחק’. הקב”ה לא באמת הזדקן, הוא קורא לנו “אמי”, כדי לתת לנו את האחריות במאור פנים. הוא מצטמצם כדי להרחיב לנו מקום. האם בגלל זה נבזה אותו או נשכח אותו חלילה?

בנקודה הזאת האנלוגיה ליחסי ילדים הורים אינה הולמת. ההורים אכן מזדקנים ונחלשים, ויום אחד הם ילכו לעולמם. זה מנהגו של עולם. אמנם גם הבן אינו משוחרר מכיבוד אב ואם גם כאשר הם מתדרדרים לשפל המדרגה של רשעה או טירוף וגם לאחר מיתתם…[7]. מכל מקום, הסיפור של המדרש הוא סיפור של אהבה גדולה ההולכת וגדלה, הולכת ומעמיקה, הולכת ומבשילה, ולכן האוהב, הולך ומצטמצם ונותן לאהובתו יותר ויותר מקום. לקלוט זאת בגסות רוח חילונית פראית או בכהות חושים דתית רדודה, זו החמצה רבתי. החמצה שמעבר לכל מה שאפשר להגיד נגדה, היא עקרה, היא איה מסוגלת לייצר חיים.

שלוש רגלים – שלושה חיבובים

ספר שמות הוא הסיפור המכונן של עם ישראל. שלושת הפעימות העזות שבו הן: יציאת מצרים, מתן תורה והשראת השכינה במשכן. ניתן לומר שכבר בספור מעשה בראשית זה של עם ישראל, מקודדת הדינמיקה של מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוקיו על כל שלביה [8]. יציאת מצרים היא כולה באיתערותא דלעילא בניסם ונפלאות כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. יחסים מובהקים של אב ובתו. במעמד הר סיני ומתן התורה, יורד ד’ אל העם ומדבר איתם פנים אל פנים ובזאת מתכוננת מערכת היחסים של האחות, החברותא, הרעיה (וכבר דרשו דורשי רשומות את מזל חודש סיון ‘תאומים’ לענין זה). בהקמת המשכן והשראת השכינה בו לוקחים הבת וחתנה את האב ומשכנים אותו בקיתון כפי שביקש[9] והוא לא זז מלחבבה עד שקוראה ‘אימו’!

בהתאם לכך בכל שנה אנחנו עושים את המסע הזה. בפסח אנחנו מוּצָאים ממצרים על ידי אבינו. בחג השבועות, יום חתונתנו, אנחנו זוכים להתגלות ולדיבור פנים בפנים, ושבים ומקבלים את התורה ביתר חופש ואהבה ושאת. בחג הסוכות אנחנו בונים את משכן הארעי שלנו, הסוכה, ומארחים בה אורחים מן הארץ ומן השמים. הסוכה שקדושתה דומה לקדושת המשכן היא גם מקום השראת השכינה.

אנו כולנו היום, שזכינו להיות ממקימי הבית השלישי, שייכים באופן מיוחד לשלב השלישי וקרואים לשקוד על בניינו שכלולו וזיכוכו.

תודה לטל רוזנווסר שמאמר זה הוא עיבוד של סיכומו של שיעור שניתן על ידי בישיבה הגבוה באיתמר

[1] ראוי לציון ומעורר מחשבה שהפסוק “שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך” שבו מתהפך היחס של האב והבת, הוא נדרש על ‘לך לך’ של אברהם (בראשית רבה [וילנא] פרשה לט א)

[2] גוונים אלה של השלב השני, באים לידי ביטוי בפסוק: ‘אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה’ ובדרשה: […] אחותי, במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה, רעייתי בים שנתרעו לי בים ואמרו ה’ ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), יונתי במרה שנצטיינו (בים) כיונה (תמתי) במצות, תמתי בסיני שנותמו לי בסיני ואמרו לי נעשה ונשמע (שמות כד ז)…’ בדרשה זו יש גם דימוי נוסף ששווה להקדיש לו דיון מיוחד: ‘אמר ר’ חייא בר אבא היכן מצינו שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל? שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם (תהלים ע”ג כ”ו)’. (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא טו – החודש ד”ה החודש הזה לכם)

[3] ראה מהר”ל ריש נתיב  אהבת ד’

[4] קידושין דף לא עמוד א

[5] לפי המהרז”ו מערכת היחסים ‘בן – אם’ מתקיימת רק בין הצדיק לקב”ה. אעיר בדו”ר שזה אינו מכוון לדרשה המספרת על תולדות החיבוב של הקב”ה לעם ישראל, ולכן הצעתי מתייחסת לכל ישראל וכבר נאמר בהקשר דומה ‘ועמך כולם צדיקם’…

[6] ראה ענף יוסף על המדרש: ‘לא זז מלחבבה עד שקראה אחותי – רוצה לומר שהחבוב הראשון ממדרגת בת במקומו עומד’ וכך באשר למעבר מאחות לאם. וכן ב’אמרי יושר’ שם.

[7] ראה רמב”ם הלכות ממרים פרק ה הלכות יב, טו; פרק ו הלכות ה, י, יא.

[8] אמנם המעבר מנח לאברהם כבר מטרים את המהלך האמוני הזה ומכינו בכך. ראה סדרת המאמרים ‘מנח לאברהם’ בבלוג זה.

[9] ראה שמות רבה פרשה לג פסקה א, וראה ‘סיפור על אב ואם שנעלמו’ בבלוג זה.