יומן מסע – בית הֹדו (2) – נשיקות של מזרח ומערב

יומן בית הֹדו

הנה עבר לו השבוע השני שלנו כאן בבית לב יהודי בבגסו. היה זה שבוע מלא וגדוש בחוויות של מפגש כפול. האחד – המפגש עם הדו, תרבותה, אנשיה, נופיה ועם גשמי המונסון העזים הניתכים כאן אל הערפל (רצוף הפסקות החשמל) בו אנו שוכנים. השני  (והעיקרי) – המפגש עם המטיילים הישראליים הרבים והכל כך מגוונים הפוקדים את ביתנו. אנשים נשים וטף, חילונים ודתיים ואפילו חרדים וחרדיות, יחידים, זוגות ומשפחות. אמנם לא הגענו עדיין לששים ריבוא ובכל זאת הריני מברך (טוב, בלי שם ומלכות) על השפע המבורך הזה של אנשים שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות: ‘ברוך חכם הרזים’!

בחרתי לשתף אתכם השבוע בכמה מחשבות שעלו בי מתוך המפגש הכפול הזה.

גדולה הכנסת אורחים

במסורת הבודהיסטית, התלמידים המתקדמים, משרתים את התלמידים המתחילים. למדתי זאת כשתרגלתי מדיטציה ויפאסנה במסגרת עמותת ‘תובנה’ בארץ. היתה זו עבורי הפתעה מביכה ומאלפת, כשהבנתי בפעם הראשונה, שהעובדים במטבח ששרתו אותנו, המודטים, במשך שבוע, היו תלמידים ותיקים יותר, שהשרות היה עבורם עבודה מתקדמת יותר. רק כשהשלימו את הבישול וכל עבודות המטבח, שבה ראו את עיקר תירגולם, הצטרפו אלינו למדיטציה.

כשהרהרתי בכך נזכרתי במאמר חז”ל מוכר למדי, שכמו מאמרי חז”ל רבים, ‘עוברים’ לנו על יד הראש והלב: ‘אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. דכתיב: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: [בראשית יח ג]. (מסכת שבת דף קכז עמ’ א). הדברים מדברים בעד עצמם. מאברהם, אבינו הראשון, למדים אנו כי לקבל אורחים במאור פנים ורוחב לב, לשמשם ולשמחם (במה שמשמח אותם…) גדול יותר מאשר להקביל פני שכינה – לקבל השראה רוחנית, להיפתח אליה, להתענג עליה ולהניב את פירותיה המתוקים והמזינים. בניסוח ‘מוגזם’ בכוונה תחילה: ה’בין אדם לחברו’, גדול יותר מה’בין אדם למקום’, האתי חשוב יותר מהדתי, מהמיסטי והמטאפיזי ואם זה לא מספיק פרובוקטבי – (יש) דרך ארץ שהיא למעלה מהתורה… (המבקש להבין זאת באופן מדויק, מוזמן לעיין בפרקים הראשון והשני, ובפרק האחרון, של מורה הנבוכים ולהשוות בינהם).

משהו מזה, אני חש כאן בבית הלב היהודי. כל שאלותי על הקונספט והתכלית של הבית (בהם שיתפתי בשבוע שעבר) קיבלו מענה ברור מהמציאות. אני מוצא את עצמי מארח את המטיילים במובן הכי בסיסי ופשוט – משקה, מאכיל ומשוחח. השיחות הן בעיקר שיחות חולין פשוטות, שיחות של התוודעות, מציאת המכרים המשותפים, והתיידדות מהירה ונינוחה. רק לעתים הן גולשות לשיחות נפש או רוח. לימוד במובן הרגיל של קריאת טקסט וניסיון להבינו, הזדמן לי פעם אחת (וגם הוא ביוזמת האורחים). לא אכחד כי הלימוד בחברותא די חסר לי, אבל זו לא נראית לי סיבה מספיק טובה לכפות זאת על המבקרים… ואולי דווקא כן, שירות תמורת שירות…

‘דאנה’ ו’הלב היהודי’

‘משמעות המילה דאנא, בשפת הפּאלִי של הבודהיזם העתיק, היא נדיבות או נתינה. זו סגולה אנושית חיונית, שיש לה חשיבות ראשונה במעלה בתרגולת הרוחנית הבודהיסטית. זו אבן הפינה של התרגול במזרח. כאשר תאילנדים צעירים נכנסים לראשונה למנזרים כדי להפוך לנזירים, הם בדרך כלל לא מקבלים מיד הוראות למדיטציה. במקום זאת, הם מבלים זמן רב בשירות ונתינה לאחרים. דבר זה נתפס כטיהור הכרחי לנוף הפנימי, והפחתה של החשיבות העצמית, ולכן כוח גדול התורם להצלחת התרגול המדיטטיבי שהבא אחר כך’[1].

הדאנה מבקשת ליצור מערכת יחסים המבוססת על שותפות ומתן הדדי מתוך ראיה רוחנית ששמה את פתיחות הלב במערכות היחסים שלנו, לפני הכל[2].

במסורת הבודהיסטית, ה’דאנה’ – הנתינה החופשית, היא, אם להשתמש בשפה תורנית, ‘דרך ארץ שקדמה לתורה’. מידת החסד והאהבה, הנדיבות והחמלה, היא שורש כל הצמיחה האישית. הנתינה החופשית והנדיבה היא הביטוי המובהק וגם המכונן של כך. במרחב של התירגול וה’דהרמה’, הדבר בא לידי ביטוי בכך שמערכת היחסים בין המורה לתלמיד אינה מעוגנת ב’חוזה’ כספי של ‘שכר לימוד’. המורה מלמד את התלמיד בהתנדבות, והתלמיד נותן למורה מתנה, בנתינה חופשית, כאשר ידבנו ליבו (ויאפשר לו כיסו). באופן כזה, לא רק שהלימוד אינו הופך לנחלתם של בעלי היכולת הכלכלית, אלא, וזה העיקר, הוא אינו מעוגן בחובה ודין, אלא ברצון חופשי ובחסד.

גם כאן צוהרת ההקבלה וההתאמה לערכי התורה. דרך ארץ הקודמת לתורה, מורשת היא לנו מאבותינו, ובראש ובראשונה מאברהם אבינו, שמידתו היא מידת החסד והאהבה. מידה זו היא כדברי הרב קוק: ‘הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל’ (אורות ישראל א ד), כלומר היא המידה העצמית של עם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב. התורה מפתחת ומשכללת את המידה זו. בהקשר של תלמוד תורה, היא מדריכה את מלמדי התורה להימנע מלקחת שכר[3]. חז”ל לומדים זאת מהקב”ה: ‘מה הוא [נתן לנו את תורתו בחינם] אף אתם [כל מלמד תורה בעם ישראל] בחינם’. מאידך, כל האשכול הגדול של מתנות כהונה, והחינוך לכבד וליקר תלמידי חכמים, הוא קריאה להכרת טובה נדיבה למורים הרוחניים שלנו.

ההבדל בין שתי המסורות הללו היא שעל פי התורה, גם אי לקיחת שכר על הוראת תורה, וגם מתנות הכהונה מעוגנים בהלכה כחובה ודין, ובכך הן אינן נתונות רק לרצונו הטוב של המלמד והלומד. זהו מאפיין כללי של האיסטרטגיה החינוכית של התורה, המבקשת להביא את האדם על ה’לשמה’ דרך ה’לא לשמה’,אל החסד, דרך הדין, אל ‘הערת השכל’, דרך ‘הערת התורה’. אמנם גם במסורת הבודהיסטית נעשה מאמץ חינוכי לכונן את הנדיבות והנתינה שהיא אחת מחמשת האיכויות היסודיות לצמיחה והבשלה רוחנית, וישנו דיבור גלוי וישיר על הערך של ה’דאנה’.

גם בית ‘הלב היהודי’ בו אנו נמצאים מתבסס על ה’דאנה’ ‘בעלי הבית’ נותנים מ’כל הלב’, והאורחים אינם מחויבים לשלם תמורת האוכל הגופני והרוחני שהם מקבלים. יש מודעה על קיר הבית על סכום ה’עלות’ של הארוחות, והזמנה לאורחים לתת בנתינה חופשית כפי יכולתם ונדבת ליבם (שכמובן אינה נבדקת או מפוקחת). וישנו גם הסבר בכתב על חשיבות התרומה, אותו אנחנו המארחים גם אומרים מידי פעם. וזו תמציתו: ‘הבית הזה והפעילות בו מתקיימים מה’דאנה’ של המטיילים המתארחים בו, וכמו שהאורחים הקודמים שתרמו איפשרו לנו להעניק לכם, כך תאפשר תרומתכם להעניק לאורחים הבאים אחריכם’. ידעתי לפני שיצאנו לשליחות, שאמירה זו מוטלת עלי כחלק של ההחזקה של הבית, ולמרות שברור היה לי ההגיון הפשוט של כך, חששתי מאוד מהרגע בו אצטרך לומר זאת (אולי לכך הכוונה ב’בושה פסולה’). להפתעתי, היה לי ממש קל לומר אותה לאורחינו היקרים, יתר על כן, היתה זו עבורי חוויה משחררת ומשמחת.

‘קרמה’ ו’תורת הגמול’

הבאתי אתי לכאן את, הספר ‘עֵרוּת בחיי היום יום’, פרי רוחו ועטו של סטיבן פולדר, המייסד של עמותת ‘תובנה’ למדיטצית ויפאסנה, והעומד בראשה. קראתי בו השבוע את המאמר על ה’קארמה’. הסברו של סטיבן את הקארמה, האיר את עיני ועורר בי אסוציציה ‘יהודית’.

במאמר, מבקש סטיבן לשחרר אותנו מההבנה העממית של הקארמה כחוקיות מיכנית ודטרמניסטית, הפועלת בעיקר על המישור של הזיקה של החיים שלנו בעולם הזה לגלגולים הקודמים של נשמתנו, ולאופי הקיום הרוחני שלנו הצפוי לה לאחר  המוות (העולם הבא).

‘המילה קארמה, פירושה ‘פעולה’, לא פחות ולא יותר. זהו חוק של פעולה ותוצאה שעל פיו מתנהל העולם. הקארמה עוסקת בהשפעה של כל דבר על כל דבר. מכיוון שרשת ההשפעות ההדדיות משתרעת על פני כל היקום כולו, קשה לדעת מה תהיה ההשפעה של כל פעולה… הקארמה הוא הקשר בין הזרעים שאנו זורעים בחיינו, לבין הפירות שהם מניבים. אם נזרע זרעים של רווחה, הרמוניה וטוב, סביר להניח שנקצור פירות מסוג זה. אם נזרע זרעים של נזק, ניצול ואנוכיות, כנראה שניתקל בתופעות כאלה בחיינו. אך אין אלה חוקים אלא רק נטיות… הקארמה מציירת תמונת עולם שאינה תהו ובהו מוחלט, וגם לא יקום דטרמיניסטי הפועל כמו שעון, אלא שילוב של שני אלה… אם הקארמה היא לא חוק ברור של שכר ועונש, איך היא עוזרת לנו? אנו מבינים כי הכוונות והפעולות שלנו הן בעלות משמעות, המעשים והמאמצים שלנו אינם נעלמים, הם יוצאים אל העולם ומשפיעים עליו. לכן עלינו לשים לב למחשבותינו, לכוונותינו ולפעולותינו ולקב עליהם אחריות.’ (שם, מהי קארמה ואיך היא פועלת עמ’ 144 – 147).

המושג ‘קארמה’ עורר בי אסוציאציה לאחד מעיקרי האמונה הישראליים – האמונה בהנהגה והשגחה אלוקית מדוייקת. ביסודה ההכרה כי יש בורא ואדון לעולם ובמרכזה מצויה ‘תורת הגמול’ שיסודה הוא העיקרון של ‘מידה תחת מידה’. כלומר, יש דין ויש דיין, והוא שופט בצדק ומישרים, לצדיק יהיה טוב, ולרשע, רע. מקדמת דנא נעשו נסיונות רבים לתרץ את חוסר ההלימה של עיקר אמונה זה, למציאות הגלויה. תמציתם היא הפנית תשומת הלב לעבר הלא ידוע (גלגולים קודמים), לעתיד הלא ידוע (עולם הבא), לעומק (כוונת הלב) ולרוחב (ההקשר הכללי) הלא ידועים, ולעתים הם אף מערערים על ההבנה וההערכה האנושית של הטוב והרע, הצדק והעוול. המכנה המשותף של כולם הוא השמירה על הנחת היסוד: יש השגחה ויש צדק ומשפט מוחלטים ומדוייקים בהחלט. נסיונות אלה כולם, יוצאים מההכרה הצלולה, שאינה מכחישה או מדחיקה את העובדה שהמציאות אינה ‘מיישמת’ באופן חד משמעי את ‘תורת הגמול’ ומבקשים להניע אותנו לדבוק בטוב למרות זאת. לדעתי, זה עיקר חשיבותם וזו משמעותם הקיומית, ולאו דווקא הפתרונות שהם נותנים קושי. במובן מסוים, דווקא בשל עומקם, אף שאו מאמינים באמיתותם, לא תמיד הם מתיישבים על הלב.

ההבדל בין הקארמה (ע”פ סטיבן) לבין ההשגחה הוא כפול. ראשית, הקארמה נתפסת כחוקיות אימננטית של ההוויה ואילו ההשגחה היא ביסודה, התנהלות של אל טרנסצנדנטי (אע”פ שאינה חסרה את התשתית של ‘מנהגו של עולם’ המובנה בו מטבע הבריאה האלוקית שלו, שאף הוא חלק מההנהגה האלוהית). שנית (ועיקר), הקארמה אינה טוענת למוחלטות (נטיה ולא חוקיות, כדלעיל) ואילו ההשגחה נתפסת כמוחלטת ושלמה, כללית ואישית. בשל המינימליזם והצניעות של ‘הקארמה’, היא אינה יכולה להיות נסתרת מהמציאות שבה לא פעם, ‘רשע וטוב לו’ ואינה צריכה לישב את הקושיות שיש עליה מהמציאות. בשל האימננטיות (האתיאיסטית) שלה, הקארמה אינה נזקקת לעסוק בתיאודיציאה (הצדקת האל).

עם זאת, תכלית תודעת הקארמה, זהה לתכלית אמונת ההשגחה הבוגרת והמפוכחת. גםהיא מבקשת לחנך אותנו למוסריות בוגרת ואחראית, ההולכת ומתקרבת למדרגת ה’לשמה’, שאינה תלויה בתוצאה.

אפשר שהשילוב בין ה’נטייתיות’ של ה’קארמה’ לבין החוקיות של ה’השגחה’, יכול להיות ‘הרכב מנצח’, בו מתאבכים חלקיקי ה’הכרח’ לגלי ה’חופש’. שילוב זה נותן ביטוי הן לאמונה והן לתבונה. האמונה בעצמיות של הטוב ובנצחונו, וההבחנה המפוכחת, כמה ארוכה וסבוכה הדרך למחוז חפצנו. שילוב זה עשוי לחלץ אותנו מהתפישות העממיות המיכניסטיות של ההשגחה והקארמה המדגישות את הגלגולים הקודמים ואת העולם הבא, ולא פחות מכך, מ’החלל הפנוי’  הניהילסטי הרובץ לפתחנו ומבקש לבולענו ולבלענו. האמונה מעניקה לנו את הוודאות והבטחון, והתבונה מניעה אותנו לקחת אחריות על התגשמות חלום האמונה.

בין פתיחות למוחצנות

מידי פעם, ולא רק כאן בהדו, אני מרגיש שהכתיבה היוצאת מיד לאור (כמו בבלוג…) , היא מעשה שלא ישובח ואף יגונה. ראשית – כתיבה-פרסום כזאת, מועדת להיות רדודה בשל הקצב המהיר של הריונה לידתה ופריחתה מן הקן. שנית – יש בכתיבה-פרסום זו החצנה המטפחת מוחצנות. ביחס לחלקיות ואף לרדידות, איני כל כך מוטרד. איני מתיימר (בעיקר מפני שאיני יכול…) לסגור שום נושא, בכלל, ובכתיבתי בפרט, אלא לפתוח ולעורר לחשיבה. מה שמטריד אותי היא ההחצנה והמוחצנות. בכל זאת (בינתים) אני מוצא את עצמי כותב ומפרסם, ולא בגלל ש’יש אנשים שזה חשוב ומשמעותי עבורם…’, אלא ‘ככה’… ואם בכל זאת לנסות להצדיק, האדם נקרא כידוע ‘ חי מדבר’ (דצח”מ – דומם, צומח, חי, מדבר), כלומר הוא ‘חי אקספרסיבי’. יותר ממה שהוא מבקש לחוות, הוא מבקש להיות מודע ולפרש – לכונן, ויותר מכך, הוא מבקש להביע, למלל, לכתוב. האדם נקרא גם ‘חי מדיני’ (‘פוליטי’), כלומר, הוא ‘חי חברתי’, החש ויודע שחייו אינם עדיין חיים אנושיים במלוא מובנם ומשמעותם, כל עוד לא יהיו חיים דיאלוגיים.

[1] פתיחת מאמרו של סטיבן פולדר, ‘דאנא כמה’ באתר ‘תובנה’.

[2] ציטוט ממאמר קצר ובהיר של יואב אפטוביצר, ‘מה זה דאנה’? באתר ‘נפגשים’.

[3] הרמב”ם מנסח זאת כהלכה למעשה באופן נחרץ וחד משמעי: מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה’ וגו’ מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני. לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה. יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר ואל תמכור, הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אע”פ שלמדו רבו בשכר. (רמב”ם יד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ז)