Print Friendly, PDF & Email

תזכורת וקריאת כיוון

בשבוע שעבר נפגשנו עם תיעוד מדרשי של אחת מפרשות הדרכים הגורליות של ההיסטוריה האנושית. בפרשת דרכים זו נפרדת דרכו של אברהם מזו של נח. זהו אירוע מכונן של חניכה ומעבר, וממנו מתחיל עידן חדש, בו טמון זרע ההיבדלות של אמונת ישראל מהאמונה האנושית האוניברסלית.

השבוע אוסיף שני פרקים למסכת זו. במאמר זה, אבקש להנהיר ולחדד את ההבחנה בין ‘אברהם’ ל’נח’ ואת משמעותה העקרונית והאקטואלית. במאמר ‘לא יהודי ולא דתי’, אנסה לתרגם את ההבחנה הזו לשפה פילוסופית תיאולוגית.

הסיפור הזה הוא רלוונטי ואקטואלי עד מאוד, ולמעשה, המעבר זה לא הושלם מעולם, ועד היום נאבקות שתי פרדיגמות אלה – של דעת אלהים ועבודת אלהים – על ההגמוניה גם בתוך עם ישראל. הפרק האחרון יתבונן במופעים העכשויים של המאבק בין שתי פרדיגמות אלה וינסה לעמוד על משמעותו ותוצאותיו האפשריות ביחס לחיינו כחברה וכיחידים.


מי שהוא קורא, סבור שהיה נח גדול מאברהם…

‘מי שהוא קורא סבור שהיה נח גדול מאברהם’ (מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן כו).

הקורא בפרשיות אלו מתרשם שנח גדול מאברהם. על נח נאמר: ‘איש צדיק תמים’, ואילו על אברהם לא נאמר שום שבח.

יותר מכך, נח הוא דתי ‘אידיאלי’, מערכת היחסים שלו עם הקב”ה היא התגשמות החלום הדתי, ההתגלמות המושלמת של הקירבה לאלהים והאינטימיות איתו. נח הולך עם אלוהים יד ביד, אלוהים מוציא אותו מהבוץ (בפיאותיו…) לוקח אותו, מכניס אותו לתיבה ומציל אותו מה’מבול’. ההשגחה הפרטית כל כך גלויה, עד שאין צורך ב’סיפור הכיסוי’ של ההשתדלות.

אברהם לעומתו, עצמאי ומרוחק. דבקותו בקב”ה אינה דבקות ‘חושנית’ אלא השראה רוחנית, הוא אינו אחוז בידו, אלא מסתפק בקשר שמסמן מגמה ומציב יעוד. הוא מתהלך ופועל, חדור באמון עצמי ובאמונה בייעודו (מן חילוני אידיאליסטי שכזה…).

רש”י רואה זאת אחרת.

‘נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו’.

נח זקוק לסיעתא דשמיא צמודה – לסעד שיתמוך בו שלא יסחף-ישקע במדמנה המוסרית של דורו. אברהם מתחזק ב’צדקו מאליו’ – מנביע את תעצומותיו מקרבו, ומהלך ב’דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט’. אלהים שוכן בקרבו וכליותיו נעשות לו לרבנים המנביעים את מעין התורה כולה. “עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי” (בראשית פרק כו ה). מסעו של אברהם הוא מסע של נסיונות הולכים וקשים עד לעקדה בה מתברר לכל מי שפקפק שאברהם המתהלך לפני ד’, אינו רק אוהב, אלא גם ‘ירא אלהים’.

בכך מצטרף רש”י לחז”ל.

נח הוא הבן ה’קטן’ והחלוש ש’כוחו רע’. הוא תלוי לחלוטין באביו וזקוק לליוויו הצמוד ולאחיזתו האיתנה כדי לעמוד על רגליו וללכת, ולכן הוא קרוא להתהלך עם אביו. הוא אוהבו של מלך המסתבך ושוקע בטיט וברפש המוסריים של דורו, והמלך צריך לחלצו על מנת שלא ישקע לגמרי חלילה, ולהמשיך ולאחוז בידו על מנת שלא ישקע שוב.

אברהם הוא הבן ה’גדול’ ש’כוחו יפה’, הוא איתן ועצמאי, ומהלך לפני אביו ביציבות ובבטחה. הוא אוהבו של מלך שלא רק ש’אינו זקוק לישועתו של המלך’, אלא הוא זה המאיר למלך המהלך במבואות אפלים, ואף נקרא על ידו להתהלך לפניו ולהוסיף ולהאיר לו, ומתמנה להיות ‘המאיר המלכותי הרשמי והקבוע’.

היה מי שקדם לנח ‘המתהלך את אלהים’ בעולם הישן. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. חנוך הוא ה’אב טיפוס’ בעקביו צועד נח. קרבת אלהים עזה, המרחיקה אותו מהחברה ומזירה אותו מהעולם (חנוך מתרועע עם המלאכים ו’הופך’ למלאך, ואף נח אינו מתפלל על דורו). צדיקותו של חנוך כל כך שברירית והפכפכה, הוא עלול להרשיע בכל רגע, לכן הקב”ה ‘לוקח אותו’ אליו… נח ‘רק’ נשלף מהטיט בו הוא מבוסס ומובא לתיבה.

אברהם, לעומתו, הוא ה’אב טיפוס’ של העולם החדש. הוא מתהלך לפני האלוהים וקורא בשם ד’. יוצר פרדיגמה רוחנית אמונית חדשה שבה ההליכה בדרך ד’ אינה ביטוי של תלות והתבטלות, והקריאה בשמו היא קריאה לתיקון אישי וחברתי, לטוב ויושר, לצדק ומשפט.

אמרנו, זה אינו דיון עתיק ורחוק, זוהי אקטואליה רוחנית בת ימינו.

ה’דתיות’ של נח, היא הדתיות הילדותית. דתיות שבבסיסה עמדה אינפנטילית, תלותית ולעיתים מזומנות חסרת אונים. לא בכדי, דתיות כזו היא פעמים רבות גם אנוכית ונרקיסיסטית.

אברהם אינו ‘דתי במובן השגור. הוא מחדש דרך מוסרית ורוחנית של אמונה וקדושה, בה מהלך אדם שאינו רואה עצמו כמריונֶטָה, אלא אדם בוגר, מודע ועצמאי.

נח הוא צדיק תמים, “איש צדיק תמים היה בדורותיו” תמימותו היא נתון (חז”ל מגלים לנו שהוא נולד מהול). תמימותו של אברהם לעומתו היא ציווי ויעוד, אליו הוא אמור לחתור בעמל מפרך, היא אינה מולדת ואף אינה נרכשת (!), היא אתגר מתמיד של ‘התהלך לפני והיה (בלשון עתיד מתמיד) תמים’.

אין להתבלבל, אלה שתי תמימויות שונות ואף הפוכות. הראשונה נתון והשנייה יצירה, הראשונה טבעית, והשנייה נבנית ומודעת, ובעיקר – הראשונה היא שלמות והשנייה השתלמות. [לטעמי, זה ההבדל ביון ‘תמימות ראשונה’ ל’תמימות שניה’ ואכמ”ל].


להתחיל מבראשית

‘אלה תולדות השמים והארץ בהבראם’ – אל תקרי בהבראם אלא באברהם.

עם בוא אברהם, נברא העולם מחדש. הגירסא הקודמת שנח היה מיטבה ונחמתה, כשלה והתרסקה. שני ‘השחקנים הראשיים’ של הדרמה הזו משנים את כללי המשחק. אלוהים גונז את מידת הדין, והאדם מתבגר ומשתחרר מתלותו האינפנטילית באלוהים, שהביאה אותו לשפל המדרגה של דור המבול והפלגה. אלוהים שהתגלה עד כה ישירות בטבע ובהיסטוריה נִסִיִים, מצמצם את שכינתו, והאדם (ה’אברהמי’), נקרא לקחת אחריות על תיקונו שלו ועל גאולתו של העולם.


הערה לסיום, בכל זאת – אחרי ד’ אלוהיכם תלכו

אברהם מקיים את התורה כולה מעצמו, נשמתו מאירה בו ושתי כליותיו נעשות לשני רבנים המלמדים אותו את כל התורה. חייב כל אחד מאיתנו לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. להשתוקק לזכות למעלה זו של להזדהות והפנמה של התורה המביאה לקיום מתוך השראה, התעצמות, אהבה ותשוקה אדירה.

אמנם כיוון שצ”בור כולל גם בינוניים ורשעים, ולא רק צדיקים בני עליה, יש הכרח להתגלות אלוהית פשוטה יותר שתכונן את הדתיות העממית. ‘ושמי הויה לא נודעתי להם’ – לאבות לא היה צורך בהתגלות הנסית משדדת מערכות הטבע, מבאר ריה”ל, הם האמינו ופעלו מתוך חווית השכינה האלוהית בעולם ובתוכם. אנו האנשים הרגילים, זקוקים לדבקות בעם ישראל, בתורה, במצוות, לכן נצטווינו ‘אחרי ד’ אלהיכם תלכו’, ואף ב’אלהי נח’ איננו בוחלים מעת לעת…