Print Friendly, PDF & Email

הרהורים של יום השואה – תשס”ט; תש”ע; תשע”ד

תשס”ט

מקרה נורא שקרה לי בראשית תפלתי.

כשהתחלתי לומר: ‘אדני שפתי תפתח’ בקע מתוכי קול: ‘אדני שפתי אל תפתח היום’,

היום זה לא יום של תפלה, ובודאי לא יום של תהילה, כל האומר הלל ביום כזה הרי זה מחרף ומגדף, שאלהינו אמיתי הוא ואין לכזב בו (או – אלהינו כוזב הוא אין לאמת אותו).

אונַן אני (אונן גם אתה אלהים), ששה מיליון מתים מוטלים לפני (ולפניך אלהי), גם אתה אלהי מוטל לפני חיוור, פטור אני מן התורה ומן המצוות, יתרה מזאת, נפטרתי אף מאנושיותי. פטור אני אף ממצוות חילוניותי. איני חי, אף איני מת. אולי איני האונן, אלא המת המוטל לפניו, לפני. ואני נרעד ומצטמרר מבועת, מי הוא המת, מי הוא החי? ואני בער ולא אדע בהמות הייתי…

ועוד הבריק לי ‘קל חומר’ זה – אם בתשעה באב אסור ללמוד תורה כדי לא לשמוח ולהסיח דעת מהאבלות, קל וחומר שביום השואה, אין ללמוד תורה, ואף לא להתפלל, כדי לא להסיח דעת מאימת הבדידות והחדֵלות של הקיום האנושי.

אם כך, הוספתי וחשבתי,

אולי את היום זה, מקל וחומר מפורים, צריך לציין באכילה ושתיה, ובבסומי עד דלא ידע.

ואולי אף לחייב בחיוב של מצוה את חמש ההנאות והענוגים, שלעומת חמש העינויים של יום כיפור, וכמובן במשלוח מנות איש לרעהו ובמתנו לאביונים. ועוד כהנה וכהנה ברשות היחיד וברשות הרבים. ובהעצימנו את חיינו הגופניים והתענגותנו עליהם, ובהבעתנו את טוהר ותום אהבתנו לחיים ולעצמנו, נמחה את זכר עמלק, נברא את העולם מחדש ונחיה את האדם ואת אלהים.

***

יש להבחין בין שאלות על השואה – על אלהים או על האדם,  לבין השאלה מה השואה אומרת לנו ואף  מְצָוָה אותנו.

על הראשונות אין להשיב. למען השם, רק ללא תיאודיצאה. ללא הסברים ופרשנויות (גם לא ‘כלל כלל כלל כלליות’). על האחרונות אפשר להשיב אך אפשר גם שלא להשיב. ישב בדד וידום כי נטל עליו.

הפניה לעובדות וההתרכזות בהן, מצילה ממלכודת ההסברים והתרוצים. בהן, בעובדות כהוויתן, מצוי הכל, מצוי ולא במציאות. העובדות הן מקומו של עולם ואין העולם מקומם.


תש”ע

יום השואה הוא יום זכרון, יום של הנכחת השואה, של חוויתה הממשית, ובכל דור ודור חיב אדם לראות עצמו כאילו הוא היה בוורשה או אושויץ וכיו”ב, ולולא דמיסתפינא, הייתי אומר שהוא נטבח ונורה ונשרף שם… זהו עיצומו של יום, קודם לכל דבר אחר. הקריאה ב’אש קדש’ של הרבה מפיאסטצנה מבקשת ל’ספר’ בזוועת השואה ולהגיע ולגעת בה ממש, ללא שום תיווכים, כפרפר המתנפל אל האש. לא רק שאין בכך בקשת הסברים והצדקות מקלים ומנחמים, אלא שלילתן בשאט נפש. ביום זה, אין לנו אלא להיות כאוננים שמתם מוטל לפניהם והם פטורים מכל המצוות בהיותם לא עוד ברי מצוה, כי אם גוזָלים נפחדים המומים והומים שאימם לא שולחה אלא נמלקה לנגד עיניהם.

רק מתוך השהיה – הכמעט טביעה בתהום האוננות, יש מקום להתחיל את עבודת העיבוד של האבלות, לצאת מה’וידום אהרון’ אל מרחבי ה’למען יזמרך כבוד ולא ידום’ (הקוצקר), הלימוד והמחשבה המבקשים להגות ולהבין. נקודת המוצא שלנו ללימוד על השואה (לעומת הלימוד את השואה שקדם לו) היא אמונה בד’, באהבתו וטובו המתגלים בבריאה הראשונית והמתמדת ובכל עלילותיה! אבל אסור לתת לאמונה זו לשתק ולהצמית את הכאב והעלבון, את האימה והבעתה, כמו גם לא את המחשבה הצלולה. יודעים אנו באלוהינו שאמיתי הוא, ולא לפניו יבוא חנף!

לי אישית ברור וודאי שהשואה אינה יכולה להכנס לתבנית של ‘שכר ועונש’, והכיוון האפשרי היחידי הוא מה שהרמח”ל קורא ‘הנהגת היחוד’ (ובאופן מדויק יותר: הנהגת המזל), והרב קורא ‘הנהגה בשם הויה’ (שלעומת שם אלהים). באופן אחר, אלה הם ‘יסורים של אהבה’ כפי הסברת המהר”ל בנתיב היסורים והרב בעין אי”ה, ושלא כמובן הפשוט של פירוש רש”י שהרמב”ם דוחה אותו מכל וכל.

הנהגה זו אינה הנהגה ‘סיבתית’ אלא ‘תכליתית’, אינה מגיבה אלא יוזמת, אינה יוצאת מהעבר אל ההוה, אלא מן העתיד אל ההוה.  כלומר,  שאין לנו שום אפשרות להבין אותה. זה מביא אותנו למפגש של הקשבה המבקשת לשמוע מה ד’ אומר לנו מהשואה, למה הוא קורא אותנו, מצווה אותנו וכיו”ב. כל זה, משנתרחשה הזוועה, אבל כחכמים קדמוניים, לו היינו נשאלים על כך, היינו קמים על רגלינו זוקפים את מלוא קומתנו האנושית הישרה ואומרים באופן חד משמעי: ‘לא הם ולא שכרם!’

***

לעניות דעתי אנו קרואים לשינוי פרדיגמתי של אמונתנו, או ליתר דיוק של ‘דעת אלהים’ שלנו, שיזכה אותנו בהארת פנים אלהית חדשה, בתורה חדשה, בבית שלישי, בקדש קדשים (במקום קדש וחול) וכיו”ב. כשם שאין אנו מבינים באופן פוזיטיבי את תכלית ההנהגה האלהית, אלא מאמינם (וכל הפחות חפצים להאמין) בחסדה וטובה, ונפעמים ממה שקורה אתנו ככלל וכיחידים בדורות האחרונים, כך איננו יכולים לדעת מהי ה’תורה החדשה’, אלא רק לצאת לקראתה, לבנות כלים להארתה הגדולה. כלומר, להפתח ולפתוח והתפתח כפי יכולתנו ומעבר לה.

המשמעות המעשית של זה היא לימוד תורה ועבודת ד’ שאינם מסתפקים בקיים  עם כל חביבותו וקדושתו ומבקשים יותר, לא בגחמתיות ילדותית אלא בעמל ויגיעת רוח נפש ובשר, וכמעט מיותר לומר, תורה של ‘גילוי מסכת’ – בקשת ומציאת הטוב שבכל דעה ואדם, ו’עבודת אליהו’ של השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם! – חיבור של כל חלקי עם ישראל יחדיו, והכל לאורו ובאורו של הרואה הגדול, הראי”ה קוק. אור יקרות שאינו שולל אף אור מאור והארה, אלא מפליא-מנעים להכלילם ולהעלותם!

וביתר מיקוד, תחית המתים הלאומית של עם ישראל היא לא רק קרן האור, אלא ברק ההתגלות האלהית אלינו בדורות אלו, והיא השער והיא הטרקלין של עבודת התחיה הרוחנית שלנו! כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ:


תשע”ד

השנה אני חש בעיקר זעם וכעס תיעוב ושנאה למפלצות שעוללו לנו את הזוועה הזו שאין די מלים לבטאם. והם מגדילים עשות היום ומטיפם לנו מוסר… וגם להבדיל, כעס ותיעוב, כלפי התחדשות הקהילות היהודיות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, קהילות התושבים ולא פחות מזה קהילות האקדמאים, הדוקטורנטים והדוקטורים, הלומדים והמלמדים באוניברסיטאות גרמניה. גם קהילת המתיירים באירופה (עליה אני נמנה בשנים האחרונות) מעלה באפי ריח רע…

***

אל מול השואה יש להעמיד את התקומה. לא כהסבר או צידוק חלילה, אלא כעוגן להאחז בו ולצמוח ממנו. רק תקומת ישראל יכולה להחזיר לעולם את צידוק בריאתו והמשך קיומו. אבל, אסור ביום נורא זה למהול את החריפות של יין הדין האדום של יום השואה במתיקות מי החסד של מעייני הישועה התקומה והגאולה. עיצומו של יום הוא היאוש והכפירה, האבסורד והניהיליזם. מתינו מוטלים לפנינו, ששת מליונים, האנושיות והאלהים. אוננים אנחנו, סחופים ודוויים, מטורפים ונבהלים. נפטרנו מהאלהי וגם מהאנושי ואנו פטורים מכל המצוות הדתיות והחילוניות שלנו. לא רק יום העצמאות, אלא אפילו יום הזכרון אסור להכנס בשערי היום הזה. ביום הזכרון אנו אבלים, היום אנו אוננים, ואין מנחמים את מי שמתו מוטל לפניו. אגרא דבי טמיותא שתיקותא. קראו לעובדות ולמקוננות, אל תידומו זמרו לאלהינו משכיל!  השמיעו ברמה את קול המגרפה! ואולי כפי שכתבתי פעם יום של יאוש והתענגות גם יחד – פורים – כיפורים.

***

המענה לעמלק הוא ישראל, המענה לנאציות היא הישראליות. מדינת ישראל חיבת להיות כסא ד’ בעולם על מנת שהוא יחזור להיות ראוי להתקיים. זה האתגר שלנו כחברה וציבור, ובעיקר כמדינה, כלפי פנים וכלפי חוץ. מדינת ישראל חייבת להיות מדינה המשתמשת בכח הפוליטי הכלכלי והצבאי שלה, אך ורק לתכלית הטוב והיושר. בוודאי שהיא צריכה להיות מסוגלת ונכונה להלחם ברע באופן היעיל והתכליתי ביותר, אך לא פחות מכך, באופן המדויק והנקי ביותר. כלומר, אין (ולא היה) מצב של נשים זקנים וטף, כטרוניית עמלק על פי המדרש. הנאצים אוששו את טענת המלאכים: ‘לא יברא כי יש בו שקר’, ולנו לא נותר אלא לעמוד לימין הקב”ה שאמר: ‘יברא כי יהיה בו חסד’ ואמת טוב ויושר!

***

אמנם, המענה האמיתי לשואה הוא כדברי ה’אש קודש’, רק תחית המתים, ודווקא כפשוטה, אך אפשר להתחיל מתחית המתים כמשמעותה. מת אלהים בשואה. מת האדם בשואה. חזר העולם לתהו. החיו את האדם, את האנושי, את הטוב! החיו את האלהים, את האלהי, את הקדושה! האם גם בתחיית המתים דרך ארץ קודמת לתורה? האם גם ביחס ל’תורה החדשה’ דרך ארץ קודמת לתורה? האם תחית האדם אמורה להקדים ולקדם את תחית האלהים, או שמא להיפך? מכל מקום תחית האלהים חייבת להיות תחית הפנים האנושיות שלו ולא תחית העצמוּת האינסופית הנוראה והאיומה. תחית האמונה והקדושה, צריכה להיות בעיקר תחית הערכים הנבואיים, ולא הכהניים, בעיקר תחית קדושת הצדק והמשפט ולא תחית הרליגיוזיות והמיסטיות.

***

יש בבקורת הפוסטמודרנית משהו בריא וכנה ונכון עד מאוד, וזו המחאה כנגד המודרנה ופירות הביאושים שלה. כל השאר פרטים שיש לדון בהם, אך בלי להשתיק את זעקת המחאה המתחננת אלינו, שלכל הפחות נפסיק להפטיר כדאשתקד.