דרשה לפורים 

ארבעת ה‘מ”מים’ של פורים לוקחים אותנו לסבוב מסמר שיער על רכבת ההרים של הקיום האנושי. מטלטלים ומנענעים ומניפים אותנו, בהולכה והבאה, למזרח ומערב, דרום וצפון, ימין ושמאל, ומעלים ומורידים אותנו מרום היש אל תחתיות האין. וכל הנענועים הם כעין תפלה ברעדה שיעצור הקב”ה טללים ורוחות רעות מכל צד.

מקרא מגילה

תביעה להקשבה מוחלטת, לבהירות וצלילות יוצאי דופן, לפכחון ומודעות חדים כתער, להבחנה מדויקת ולבקורת קפדנית. אסור להחמיץ אף מילה מהמגילה, רף מחמיר עד בלתי אפשרי של היציאה ידי חובת מצוה זו. פעם אחת לא מספיקה, יש צורך בפעמיים לכל הפחות כדי לוודא ולהחליט שלא היה זה חלום, כלומר סיוט, להפנים שזה הספור, הספור של המגילה, הספור של החיים. מה שהמגילה גוללת לפנינו ומגלה לנו הוא שהעולם שלנו תקוע עמוק בגלות, שזהו עולם של ‘כל דאלים גבר’, של ‘דרך רשעים צלחה’. זהו העולם של אחשוורוש והמן וחבר מרעיהם לפניהם ואחריהם. זהו העולם בו הכבשה האחת כמעט נטרפת על ידי הזאבים המשחרים לטרף, ובשלב מסוים נטרפת מעט ואף הרבה. עולם של רוע, כוחניות, יצר ושקר ושאר מרעין בישין. גרוע מזה, זה עולם של אבסורד. המגילה היא מגל – יה, היא קוצרת באיווחה חדה לא רק את האמונה אלא את האפשרות של האמונה. המגילה מכריחה אותנו להסתכל למציאות בפנים ואף בלבן של העינים. התגובה הישרה היא יאוש מוחלט. איה מלכו של עולם? איה הדיין ואיה הדין? גם הישועה לבסוף לא משנה את המצב הכללי העגום אחשוורוש הוא המנצח האמיתי, ואנחנו עדיין עבדיו הנרצעים. כל מה שנתור הא להמתין לסבב הבא של ההמניות. יחד עם גרגירי שעון החול מחליקים גם אנו אל התהום…

משלוח מנות איש לרעהו

מהמקרא נעים אנו אל המשלוח, מההתבוננות אל הפעולה. יש לנו אהבה, אהבת איש לרעהו, אהבת חסד, אהבת חינם, אהבה עצמית. נבטא אותה במנות גדושות, של נתינה והתמסרות, הקשבה ואמפטיה. טעמו וראו כי טובה היא מאוד מאוד. יש לנו אהבה והיא תנצח!

מתנות לאביונים

ויש לנו גם חמלה יתרה ורחמים רבים. לבנו פתוח ורגיש, היכמרותו מצויה, הסבל והצער, הבושה והעלבון שיש בעולם, צער האדם וצער השכינה, נוקבים בנו עד התהום. לבנו יוצא אל העני והרש והאביון והדל והמסכן, אל הגר והזר, אל החלש והעלוב (רֵע – אביונים). נתון ניתן ככל יכולנו ויותר כדי לשמח לבב אביונים. בצדקה תיכונני!

אך אהבתנו הגדולה וחמלתנו היתרה, אינה מנצחת וגואלת.

נכשלים אנו פעם אחר פעם בכך שאינינו מצליחים למנוע את התגברות והתעצמות הניכור והרוע בעולם,

את התעצמות עמלק בכל גירסותיו השונות, הפנימיות והחיצוניות, האתיות והפוליטיות, הרוחניות והגשמיות.

שיר המעלות ממעמקים – אשא עיני אל ההרים – מאין יבוא עזרי.

מאין

משתה

חייב, אבל חייב, איניש, על מנת לשמור על שארית אנושיותו – אמונתו, לבסומי בפוריא עד דלא ידע. התקוה, האופטימיות, האמונה, ציפית הישועה, אינן נמצאות במרחב של הדעת והמודעות, התיאורטיים והאמפיריים, אלא במעמקים שלפני ולפנים, ולמעלה מטעם ודעת. רק שם, בקרקעית שוכנת היא הפנינה. רק שם, בעצמות, נמצא ומאיר אור צלם אלהים שבאדם, אור הטוב והיושר, אור האמונה והאהבה, רק שם במהות חקוקה התורה כולה, תורת החסד והחיים, הדין והמוות. רק מתוך מפגש שנתי עם ‘רישא דלא ידע ודלא אתידע’, רק מתוך טבילה ב’מעין עולם התחיה’, רק מתוך שיבה אל התמימות הילדותית שלפני ההתחכמות וההתגרשות מגן העדן, רק מתוך נתינת עינינו בכוס וראייתנו את העולם כולו כמישור, רק מתוך כך נוכל לצאת אל השנה החדשה, לעבוד את עבודת הגאולה של ישראל והאנושות כולה. רק מתוך כך יוצאים אנו שוב בתשוקה עזה למסע (הלחלוטין לא סיזיפי) של פסח – שבועות – סכות, מהחירות להתגלות וממנה לשכינת הקדושה בתחתונים, בקדש ובחול, במלאכה ובטבע.תוספת סוכר למי שצריך: ואולי בשנה הבאה כשנקרא במגילה נראה את מה שלא ראינו עד כה, נראה את מלכו של עולם משתעשע ואוהב וחומל ודן. שכל הכתובים קודש ומגילת אסתר קדש קדשים…

וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן יהיה לנו!