תפלת הדרך וברכת הגומל

דרשה למעשה

הדברים שלהלן הם ראשי פרקים לדרשה לפרשת מסעי שאשא הערב בקבלת שבת, בישיבת אמי”ת, ‘אורות שאול’ בכפר בתיה. דרשה מתבקשת זו לפרשת ‘מסעי’, הינה גם דרשה ההולמת את סוף ‘זמן קיץ’ בו יוצאים הלומדים מן התיבה, למסע ‘בין הזמנים’ (מופלא, מרתק ומאתגר יותר מ’מסע בין כוכבים’), וגם אישית שלנו (הגרעין של משפחת וידל הגרעינית) ערב יציאתנו להדו לשלושה חדשים (אב- אלול – תשרי), לשליחות בבית של עמותת ‘לב יהודי’ בבגסו, דרמסלה, הדו. זהו בהחלט מסע בכל המובנים של המילה והדרשה הזו היא בחינת תפלת הדרך שלפניה. יהי רצון שנזכה לשוב ולברך גם את ברכת הגומל.

כאמור אלה רק ראשי פרקים לעיון ומחשבה ובכל זאת החלטתי להעלות אותם לבלוג ובע”ה לסיים בכך את ‘תקופת היובש’. אני מקוה מאוד שגם בעיצומו של המסע הזה אזכה להשראה ואכתוב ואשגר ללכם, בחינת ‘אני במזרח ולבי במערב’

החיים כמסע

מקובל היום לדבר על ‘החיים כמסע’ (פעם זה היה ‘החיים כמשל’…). לכאורה יש להבחין בין ‘ויסעו’ לבין ויחנו’, בין ‘בשבתך בביתך’ לבין ‘בלכתך בדרך’, בין ששת ימי העשיה לבין שבת המנוחה. אמנם לאמיתו של דבר, החיים האנושיים בעולם הזה, בגוף הזה ובנפש הזאת, הם בעצם תמיד מסע ובהם נאה לומר: ‘כי לא באנו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה’ ואף השבת הלא הינה רק ‘מעין עולם הבא’… החיים האנושיים הם מסע תלת מימדי – במרחב, בזמן ובנפש (וכרמז הקדמונים: בעש”נ – עולם שנה נפש). החיים האנושיים הם מסע בעצם היותם זמניים, מתרחשים ב’מנהרת הזמן’, על ‘ציר הזמן’ (או כל דימוי אחר שנדמה את הדבר הפשוט-מסתורי הזה העונה לשם ‘זמן’). המסע אנושי הוא תמיד מסע פיזי, לכל הפחות במובן הפיזיולוגי, אך גם במובן הפיזי, של תנועה במרחב, של שינוי מקום בחלל. המסע האנושי הוא תמיד מסע רוחני, באשר הוא מסע אנושי…

ספר במדבר – ספר הדרך

ספר במדבר הוא ‘ספר הטאו’, ספר הדרך הישראלית (השורש נ.ס.ע, מופיע בו 100 פעמים, לעומת כ13 בראשית כ14 שמות כ7 דברים ו0 (!) ביקרא).

הרצי”ה היה חוזר ואומר זאת בכל שנה בשיחותיו לפרשת השבוע, בפרשת במדבר וגם בהמשך הספר.

שני מצבים יש בחיי האדם: א. “בשבתך בביתך”, שבו אדם מוגן ומשומר. ב. “בלכתך בדרך”, שבו יש סכנות וסיבוכים. אבל האדם מוכרח להיות בדרך. גם האדם הצבורי הכלל ישראלי מוכרח ללכת דרך המדבר הגדול והנורא, כדי להגיע ממצרים לירושלים. איננו מתחמקים מן הדרך, אלא הולכים בה מתוך תפילת הדרך ומתוך דבקות בדבר ד’ שמאיר לנו גם בדרך. זה ענינו של ספר במדבר – ספר הדרך. (שיחות הרב צבי יהודה על התורה / נשא / סדרה ב – תשל”ג / סיכום של הרב שלמה אבינר)

בשבתך בביתך ובלכתך בדרך

דבר ד’ יוצר האדם, מדריך את האדם ומחנכו בכל מצבי החיים: האדם הבריא או החולה, האדם בביתו או בלכתו בדרך. כך היא המציאות: האדם נמצא חלק מחייו בנדודים, ואי אפשר לו להשתמט מזה. לא תמיד האדם נמצא בבית, בחיק המשפחה או בישיבה. גם הישיבה היא בית ונקראת “בי רבנן”. כך הוא באמת, וכך אנו מרגישים בה. כמה טוב לו וכמה נעים לו לאדם בשנים אלו שזוכה להיות בישיבה ולשכלל את אישיותו היהדותית. “אשרי יושבי ביתך”. על כל פנים, בחלק מחייו האדם איננו נמצא בביתו, ואי אפשר להכחיש זאת. חיי האדם כוללים שני צדדים: “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך”.

ועם זה, לא הרי זה כהרי זה, ויש מקום להבחנה. בבית, במשפחה או בבית הישיבה נעים ומסודר. בדרך, מחוץ לישוב – יש סכנות. בדרך יש צורך בתפילת הדרך ובברכת הדרך. כך הוא אצל האדם היחידי ולא פחות מזה אצל האדם ההיסטורי, הלאומי והצבורי. המִדבר הוא החלק של היותנו בדרך, ואין לשכוח שחלק זה של המציאות הוא נורא ואיום. ה”מדבר הגדל והנורא”. הליכה בו כרוכה בסכנת נפשות. לא רק סכנות הגופות אלא גם סכנות הנפשות. עשרה נסיונות ניסה הקדוש ברוך הוא את אבותינו במדבר – עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא. (שיחות הרב צבי יהודה על התורה / קרח / סדרה ב – תשל”ג)

תורה איקרי דרך ודרכם של בני אדם להלך

אחרי הקדמת ספר בראשית, ספר הישר, ספר האבות, שענינו הוא ‘מעשה אבות סימן לבנים’, ולעומת הספרים ‘שמות-ויקרא’ שענינם יציאת מצרים, מעמד הר סיני והשראת שכינה, מכללותה עד פרטי פרטיה – ענינים כלליים, נצחיים, המכוננים את הקבוע לעולם שבאומה, נמשך ומתגלה סִפרנו, ‘ספר במדבר’ – ספר דרכו של העם אל הארץ. סִפרנו זה של דרכו של העם, בא לנחותנו הדרך, בא ללמדנו את דרכה של תורה, לכלל ולפרט. התורה אינה תורה של עמידה במקום אחד, שהיא ענין המלאכים הנקראים ‘עומדים’, אלא של הליכה בדרך. ‘תורה איקרי דרך’, ו’דרכם של בני אדם להלך’, ו’אתם קרויין אדם’. אמנם ההליכה אינה השלמות של “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”, אך היא חלק טבעי, אורגני של החיים והתורה. חלק זה נמשך מתוך “בשבתך בביתך”, מתוך הקבוע, אל חלק הארעי של “בלכתך בדרך”, ומגלה בכך את שלמותה של תורתנו כ’תורת חיים’ המקפת את כל המצבים, ללמדנו דרך חיים, לפי דרכו של העולם הזה, שבטבעו קיימת עראיות הדרך, והוא צריך לה.

אף שכל הדרכים בחזקת סכנה, ועם כל הסבוכים והכשלונות שבדרך – מכשלונות בצד הנמוך של האדם, כתאות הבשר, ועד כשלונות בטשטוש מדרגות בקודש הנבואה, כדברי מרים על משה – איאפשר בלי דרך זו. כשלונותיה הם ירידה לצורך עליה, הם הכשלונות שדווקא מתוכם אפשר לעמוד על דברי התורה, דווקא מתוכם אפשר לבוא מן העראי אל הקבוע (כשאול מבית בנימין, שקדם לדוד מבית יהודה, וכמשיח בן יוסף, הקודם למשיח בן דוד). דרכנו אינה בפרישה מהדרך, אלא בהתהלכות בה בזהירות ובשמירה רבה, על פי הדרכתה של תורה, המלמדת ב’ספר הדרך’ את הליכות הדרך לפרטיהן.

באים אנו בזאת אל ספר הדרך בתפילת הדרך, ומייחלים לסיימה בטוב, ולברך אחריה ‘הגומל’. נחושים אנו למלא את יעודנו, לגלות את אור ד’ מתוך המחשכים, “כי אשב בחשך ד’ אור לי”. יעוד שתחילתו בדור המדבר, הדור הנודד, שהיה הדור המכונן של האומה הישראלית. (פעמים, שיחות הרצי”ה לפר”ש ומועדים)

כל הדרכים בחזקת סכנה

רבי שמעון בר אבא בשם ר”ח כל הדרכים בחזקת סכנה. רבי יונה כד הוה נפיק לאכסניא, הוה מפקד גו ביתיה. רבי מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא ניסוקת, הוה מפקד גו ביתיה [תרגום חופשי: רבי יונה כאשר היה יוצא לדרך, ולהתארח באכסניה, היה נפרד מבני ביתו. רבי מנא כאשר היה הולך להתרחץ במרחץ שמסיקים אותו, היה נפרד מבני ביתו’ (ירושלמי, ברכות פרק ד)

תפלת הדרך

הסכנה הפיזית שבדרכים שרירה וקיימת לצערנו עד היום, אבל ישנה גם סכנה נפשית ביציאה מהבית החם המוכר והמוגן, אל הדרך הלא נודעת והחשופה. לכן מסביר הראי”ה קוק, יש להקדים תפילה ליציאה לדרך, ובזאת לצאת אליה מתוך תודעה ממשית של אמונה ודבקות.

‘אמר לי’ אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, – זו תפלת הדרך’ (ברכות כ”ט).

כל הסתערות כחות והתחדשות מצב תוכל להביא הריסה לכחותיו המוסריים של האדם, וצריך הוא אז לשמור ביותר את מוסרו, שקנה לו בעמלו, בדעת וכשרון.

על כן חובה מיוחדת היא להשמר מכעסנות, אפילו במקום המותר, שלא תחטא מתוך ההתרגשות, המביאה לאיבוד ציורי המוסר. וכן ההשתכרות, אפילו אם איננה באפן מנוול, עכ”פ מביאה התרגשות העלולה לאבד ציורי המוסר. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ”פ מביא הוא ציורים חדשים והרגשות חדשות, וכמה אנשים נפחתה מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם, וכשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות של השתנות הציורים והתחדשותם על ידה, והמלך בקונך וצא, להמשיך עליך ציורי היראה ואהבת ד’, בקביעת המוסר וטוב המדות הטהורות, גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר יסוד תפלת הדרך, שעמה תבא השמירה המעולה, כי ד’ ישמור את יראיו. (עולת ראיה א עמוד תא – תב. ע”פ עין איה, ברכות א, פרק רביעי, ל/א, נג – נד)

ברכת הגומל

וכשזוכים לשוב הביתה לשלום (מה שאינו מובן מאליו כלל וכלל), יש לברך את ברכת הגומל. להודות הודאה כוללת על הביתיות שלפני הדרך ועל הביתיות אליה אנו שבים אך לא פחות מכך על תלאות וטלטולי הדר, שאנו חשים – יודעים שגם הם היו בכלל חסדי ד’ עלינו.

ברוך הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב. ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סלוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שראוי לו לשמח בחיים במתת חלקו כברכת ד’ עליו, תתחלק לשתי מערכות. האחת הודאה מלשון וידוי, שיכיר עצמו כחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהיה לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה, וא”כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו, “ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו ולא ידעו כי רפאתים. ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע”. הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית’ גמלו מעודו כל טוב. והוא המכוון במקרא יודו לד’ חסדו על הטוב המוסרי שעשה עמהם, שהוא חסד ד’, ושאין מכיר אלא ד’ הרואה ללבם, ונפלאותיו, התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בהגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו לבני אדם. ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סדורן, שבאו ע”י בני אדם מקבוצם וסדורם המדיני והמוסרי, גם ע”ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד’ המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק, לטובת החברה האנושית בכללה. (עולת ראיה א, עמוד שיב – שיג, ע”פ עין איה ברכות ב, פרק תשיעי נד/ב, אות טו טז)

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם,

וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם. וְתַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם,

וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם,

וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ,

כִּי אל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה. בָּרוּךְ אתה יישׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה: