ילדות בגרות זקנה
הראשית – הבוקר, האביב, הלבלוב, הלידה והילדות, התמימות. האמצע – הצהרים, הקיץ, הקציר, הבגרות, החכמה. הסוף – הערב, הסתיו, האסיף, הזקנה, ההשראה. אלה הם שלושת השלבים של כל סיפור חיים. אלה הם שלושת שלבי תולדות האנושות. אלה הם שלושת שלבי תולדות עם ישראל בפרט – בית ראשון, בית שני, בית שלישי. ספר שמות, הסיפור המכונן של עם ישראל, אף הוא נוי משלוש פעימות אלה – יציאת מצרים, מתן תורה, שכינה במשכן. בכל שנה אנחנו צועדים את מצעד החיים הזה בשלושת הרגלים – פסח, שבועות, סוכות. אלה הם חיינו.
היום (פסח) יום הולדת
יציאת מצרים היא סיפור הלידה של עם ישראל. הראיה של חג הפסח כזמן של שיבה לרגע הלידה ועידן הילדות, התמימות ואף קטנות המוחין, משותפת לבעלי נסתר ובעלי הנגלה, למתנגדים ולחסידים. בכמה מקומות, נקודת המוצא לכך, היא ההבחנה שבפסח, אומרים הלל שלם, רק בליל יום טוב ראשון וביומו, אך לא בשאר ימיו ואף לא בשביעי שלו. בהוצאת עם ישראל ממצרים (להזכירנו, לא יצאנו ממצרים אלא הוּצאנו ממנה ביד חזקה ובזרוע נטויה), האיר לנו ואותנו אור גדול לעילא לעילא ממדרגתנו. יציאת מצרים היתה כולה ב’איתערותא דלעילא’, ו’בעתיקא תליא’ = ‘אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא שָרָף, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי ד’, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר’. ארוע שכולו נס ולא טבע – עשרת המכות וקריעת ים סוף. התרחשות שכולה נפעלות ולא של פעילות – כרועה המיילד ביד חזקה וזרוע נטויה את העגל הסרבן המתחפֵר ברחם אימו, לא פחות משהיא מקְשָה את עורפה. גאולת חינם שאינה תלויה בדבר – הוצאה ממ”ט שערי טומאה בהם היינו שקועים, ללא תשובה ומעשים טובים, ‘וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה’. הארה עליונה זו, הבריקה ביציאת מצרים, האירה את נשמתנו ונתעלמה לה מיד, מותירה אותנו נפעמים ומשתאים, משתוקקים ללכת במדבר בארץ, לא זרועה, באקסטזה של חסד נעורים ואהבת כלולות, אך מחוסרים כלים לכך.
ממחרת השבת (יום טוב ראשון של פסח), אנו מתחילים תהליך של התבגרות והיגמלות. במשך שבעה שבועות, אנו נעים מילדות לבגרות, ממוחין דקטנות למוחין דגדלות, משעורה לחיטה, ממאכל בהמה למאכל אדם, ממצה לחמץ, מבלעדיות של ‘יצר טוב’ להכללה של ‘יצר רע’ – מתמימות לחכמה. מיציאת מצרים לקבלת מתן תורה.
כל המרבה לספר ביציאת מצרים גורם לשמחה גדולה בשמים
אך לפני שנגיע אל המחר והמחרתים, לפני שנתחיל לפתח את אישיותנו ולשכלל ולהעמיק את אמונתנו, קרואים אנו לבוא אל הסדר, לספר את הסיפור, להרבות בו עד כלות הנפש, עד התגברות השמחה, עד בקיעת שירת האמונה, שירת ההלל, המשמחת את לבנו ופועלת שמחה גדולה בשמים, כמאמר הזוהר המופלא שיש נוהגים לקוראו בפתח ההגדה:
מצוה זו, לספר בשבח יציאת מצרים, היא החיוב המוטל על האדם לעסוק בשבח זה לעולם. כל אדם המספר ביציאת מצרים ושמח בסיפור זה, עתיד לשמוח בשכינה בעולם הבא, שהיא השמחה הגדולה ביותר, כי הוא שמח באדונו והקב”ה שמח בסיפור זה. באותה השעה מכנס הקב”ה את כל הפמליא שלו ואומר להם, לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים עתה בָּנַי ושמחים בגאולתי. ואז מתכנסים כולם, ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים את סיפור השבח, בו הם שמחים בשמחה על גאולת אדונם. אז באים הם ומודים לו לקב”ה על כל הנסים והגבורות הללו, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת גאולת אדונם. אז מתווספים חיל וגבורה למעלה, וישראל בסיפור זה, נותנים חיל לאדונם. כמלך שנוספים לו חיל וגבורה כשמשבחים את גבורתו ומודים לו, וכולם יראים ממנו, ונתעלה כבודו על כולם. ((זהר חלק ב דף מ עמוד ב, בתרגום חופשי שלי)
ההגדה – סיפור פשוט – הטוב הרע והגיבור
ההגדה היא סיפור פשוט. האיש הרע קם על האיש הטוב והגיבור מכה את האיש והרע ומציל את האיש הטוב ומאמצו לו לבן. וכדברי הפיוט: וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם: אז היה זה פרעה, לפניו היה לבן ואחריו יגיעו עוד צוררי יהודים רבים, והסיפור יחזור על עצמו שוב ושוב. נסבול סבל רב אך לא נִכְלֶה והקב”ה יצילנו מידם, שהרי הוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא אָבִינוּ. הוּא מַלְכֵּנוּ הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. וְהוּא יוֹשִׁיעֵנוּ וְיִגְאָלֵנוּ שֵׁנִית וְיַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו שֵׁנִית לְעֵינֵי כָּל חַי לֵאמֹר. הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. פסוקי וידוי ביכורים (הנדרשים בהגדה) אף הם מספרים את הסיפור הזה: (ה) […] אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים פרק כו)
ההגדה – סיפור ילדים – והגדת לבנך
ההגדה היא סיפור ילדים. בפסח, קרואים אנו המבוגרים לצמצם את עצמנו ולפנות את המקום המרכזי לבנים, לצמצם את חכמתנו ולדבר איתם בשפתם (כהדרכתו של הרמב”ם לעיל). יתר על כן, אם ברצוננו שהסיפור ירתק וילהיב אנחנו צריכים להחיות את הילד שבנו וְלִחְיוֹת אותו בכל עוז ולהיות ילדים לשעה. זו המשמעות הפשוטה של והגדת לבנך. כיצד זה קורה? כיצד עושים זאת? בסיפור יציאת מצרים במובן הכי פשוט של המילה וכדברי הרמב”ם (שהביכו לא מעט תלמידי חכמים מחוכמים שנפשם קצה בסיפור הפשוט וחפצה להעמיק בו ולרומם אותו):
והמצוה הקנ”ז, היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית’ על מה שגמלנו מחסדיו, יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש”פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. (רמב”ם ספר המצוות מצות עשה קנז)
(הלכה א) מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים […] ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. (הלכה ב) מצוה להודיע לבנים […] לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש, אומר לו: בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב”ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו ע”י משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן. (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)
ההגדה – מחזה דיאלוגי
ההגדה של פסח, אינה טקסט אינפורמטיבי, אלא טקסט פורמטיבי ואף טרנספורמטיבי. סיפור יציאת מצרים, אינו הרצאת מורשת חשובה ואף לא סיפור היסטורי מרתק, אלא ביצוע (perform)של ‘מחזה’, שככל ביצוע דרמטי משובח, אמור לחולל אצל המבצעים והקהל היבלעות – הזדהות מוחלטת עם הסיפור. כל הוא באופן מיוחד כאשר מדובר על מחזה דיאלוגי, בו לוקח הקהל חלק פעיל בהקשבתו הדרוכה ובתגובותיו הערות. התוצאה אינה רק חוויה מרגשת של נוסטלגיה, אלא חוויה ממשית ועוצמתית של הארוע המסופר והמבוצע. קריאת ההגדה וסיפור יציאת מצרים האינטראקטיביים, אינם רק ‘זכר ליציאת מצרים’, אלא פרקטיקה פסיכודרמטית ואף פסיכומיסטית האמורה להסיע אותנו הבנים והאבות יחדיו במכונת הזמן, מההווה אל העבר – אל החוויה האקסטטית של יציאת מצרים, אל חווית הילדות המכוננת שנחקקה על לוחות לבבנו, עיצבה את אישיותנו ועשתה אותנו למה שאנחנו. בני ישראל, בנים לזן אנושי מיוחד שתמיד, אבל תמיד, יוצא ממצרים. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים ויוצאים ויוצאים, בלשון הווה מתמשך, בְּיָד רָמָה.
ההגדה – סיפור לילד שבנו
עומק המשמעות של ‘והגדת לבנך’ הוא, והגדת לבן שבך, לילד שבך. דבר ההגדה, אומר פיוטיה וקול ניגוניה, אמור להעיר את הילד שבנו לתחיה ואף להמליכו לשעה. הסיפור לבנים ולנכדים הוא גם תכלית לעצמה אך גם המדיום, שלא לומר, סיפור הכיסוי, לתכלית הלא פחות חשובה – הסיפור לילד שבנו. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של שיבה אל מחוזות הילדות שלנו כדי לשוב ולינוק מהם את החיים והאמונה השמחה והתקוה העונג והרצון.
על מנת שהשיבה לא תהיה ‘שיבה מאוחרת’, מצווים אנו לשוב מידי שנה אל הראשית. לשוב ולהתחיל מבראשית, לינוק מן המקור, ולצמוח ולהבנות בכך מן השיתין של נפשנו, מן התמימות הילדית, הפתוחה – מפולשת – קשובה – שומעת – חשה – נוגעת, במה שהמבוגר החכם הנבון והדעתן כבר לא יכול לגעת. לכן, לא רק ‘אפילו’, אלא בגלל שכֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
ההגדה – והגדת לאביך
אפשר שזהו פשר המצב ה’מביך’, שהתחדש בשנים האחרונות ומוכר לכל הורה. כוונתי לכך שהילדים נשלחים לליל הסדר על ידי גננות ומורות חדורות תודעת שליחות, להט ועיזוז, מלאים וגדושים בכל האינפורמציה האפשרית על סיפור יציאת מצריים בפרד”ס… הם באים לליל הסדר חמושים במארזים טפוחי כרס, עמוסים חידונים ושעשועונים הנושרים מחיקם ומאיימים להטביע אותנו בים שאין לו סוף. זה שינוי מוחלט של כל כללי המשחק. הילדים משתלטים על השולחן ומתחילים לספר למבוגרים (המותשים בלאו הכי מההכנות לחג) ולהפעיל אותם ללא רחמים… אולי זהו סוד שהיה כמוס עד כה ומתגלה לנו בחסדי קורא הדורות מראש – ליל הסדר אינו רק ארוע חניכה שבו הזקנים – האבות מרכזים את הבנים סביב מדורת השבט, מספרים להם את תולדותיו ומכניסים אותם בסודו. לא כי, אלא אף הבנים בהקשבתם וקושיותיהם, מספרים – מאירים – מזכירים לאבות את תום ילדותם הנשכח…
אפשר לדרוש כך את הפסוקים הידועים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.(מלאכי פרק ג כג – כד). אליהו הנביא בא אל הסדר כדי לפתוח את לב אבות אל הבנים, לספר להם את סיפור יציאת מצרים בשפתם, ואז כשלבם פתוח שב אליהם לב הבנים – רוח הילד שנשכחה. זהו סוד ליל הסדר, שהוא גם סוד הגאולה.
אומרים יש אמונה תמימה בעולם…
אמונת הילד שאליה אנו מבקשים להגיע בליל הסדר היא אמונה תמימה – הזדהות ואחדות עם מושא האמונה. אמונה פשוטה – ולא מתוחכמת ומסובכת. אמונה וודאית שמתוך ‘ראיה’ בהירה וצלולה יותר מכל ידיעה או אמונה. ראיה שהינה שכלית ורגשית גם יחד.
אמונה תמימה היא אמונה שלמה. אמונה שהאדם שלם איתה לגמרי, הוא מזדהה איתה לגמרי. אמונה כזאת אינה מושא להתבוננות, אלא היא העין הרואה, היא אינה מושא למחשבה אלא היא כח המחשבה שהאמין חושב דרכה ומבעדה. היא המובן והברור מאליו, שאין צורך להזכירו ואף לא לזוכרו תמיד במודעות מלאה. האמונה התמימה היא האווידנטיות המוחלטת. מה שאי אפשר להוכיח אך גם אין שום צורך וטעם בכך, מפני שהוא נוכח לגמרי, כשמש בצהרים.
על מנת לקרב זאת להבנה אצביע על ‘אמונות תמימות’ ונפוצות יותר.
האב והאם אוהבים את ילדיהם, ללא כל ספק, ללא כל צורך לבסס ולהצדיק זאת, ללא שום חשק להסביר או להוכיח זאת לאחרים. אין קושיה שתערער את האהבה וגם לא קושי שיחלישה. אהבה זו אינה מסקנה אלא ‘סיבה ראשונה’.
האדם המוסרי דבק בטוב וביושר לגמרי. אין לו שום צורך לבססה ולהוכיחה, אין לו שום חשק להסבירה ל’מקשים’. המוסריות עמידה לגמרי בפני כל קושיה ובפני כל קושי.
המאמין התמים, דבק במקור האלוקי של החיים, בערכם האלוקי של החיים, בתכלית האלוקית של החיים. ואם מדובר ב’איש יהודי’, זו אמונה מוחלטת באלוקים שברא את העולם, בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו’.
קושיה ה’רשע’
וכאן יש שהבן שואל: לי אין ולא היתה מעולם אמונה תמימה, וממילא אין לי לאן לשוב?! אף אתה פתח לו: צא לדרך, לתהליך, למסע, ללימוד שיביאו אותך אל מחוז החפץ של האמונה התמימה. הנחת היסוד של עצה זו היא שבתוך כל אחד מאיתנו יש גרעין של אמונה ראשונית, פשוטה, טבעית ותמימה, שאפשר לחושפו ולהנכיחו באישיותנו וחיינו על ידי עמל רוחני.
אכן, בדרך כלל, אמונה תמימה היא ‘גירסא דינקותא’, תולדה של לידה אל מרחב של אמונה ואהבה וצמיחה באקלים שכזה. המאמין התמים ירא מאלוקים ואוהבהו, כשם שהוא ירא מאביו ואימו ואוהבם. המאמין התמים מאמין באלוקים כמו שהוא מאמין בהוריו ובכל האנשים ובחיים בכלל. אך יש גם אפשרות אחרת. האמונה התמימה יכולה להיוולד מתוך מסע רוחני של חיפוש ודרישה לימוד והתחכמות, של התוודעות הדרגתית של האדם אל עצמו ועולמו ואם מדובר ב’איש יהודי’, מתוך ההתוודעות לתורת ישראל ומצוותיה, שבשלב מסוים הופכת להתאהבות ואהבה, אמונה וברית.
קושיה החכם
וכל כך למה? מדוע על המאמין החכם לבקש גם את האמונה התמימה? מדע על המבוגר לשוב שוב ושוב אל הילד שבו, למה לא לחיות עם הפנים קדימה? האם אין בהתרפקות אובססיבית זו נטיה אינפנטילית ורגרסיבית?
למרות נטייתנו לראות את עצמנו כיצורים רציונלים, כלומר, ככאלה שחייהם מבוססים על התבונה הריאליסטית והאמפירית, כיאה וכיאות לאנשי דעת ומדע, זה לא כל הסיפור, ואפילו לא עיקרו. הרצון הוא למעלה מהחכמה וקושם לה. החכמה מאין (הפעימה השלילית של הרצון) תימצא. רצונו הפנימי של האדם, הוא כבודו, הוא השתקפות עצמיותו. רצונו העמוק של האדם הוא הפעימה ראשונית של החים שממנה הכל נמשך ואליה הכל שב. הרצון הוא נקודת העל (או העומק) האישיותית המלכותית היוזמת ודוחפת, המכריעה ומתמסרת. מי שנקודה זו עלומה – מוכחשת – מדוכאת – מוחנקת וכיו”ב, אצלו, חושב שהוא מנהל את חייו בחכמה ובתבונה, אך לאמיתו של דבר הוא מונע על ידי רצון חלש מעורפל, או אף קטן ושפל, גם הוא אינו מודה בכך. התוצאה תהיה חולשת רצון וקושי להכרע ספקות ולקבל החלטות. ספקנות רעילה האוכלת כל חלקה טובה. הססנות, התוצאה תהיה, חיים בלב ולב, ניכור, ציניות, פחד, קנאה, כעס וכיו”ב כל המידות הרעות ששורשן בהתעלמות אור הרצון העצמי.
האמונה התמימה היא שלטון הרצון העמוק הפנימי על החיים, והרצון הזה, הוא רצון החיים וההחיאה, ההתענגות והעינוג, היא תשוקת הדבקות באלוקים. ואתם הדבקים באלוקיכם חיים כולכם היום. אם אין שורש גם (ודווקא) היפה שבעצים, מהרה יִבול ויפול. שיש שורש, גדל העץ לכבוד ולתפארת, ובגדילתו גדל, מסתעף ומתעמק השורש, וחוזר חלילה. פסח הוא מסע שורשים א רק במובן הלאומי והמשפחתי אלא גם במובן האישי הנוקב עד התהום. מסע אל השורשים העמוקים של החיים שלנו, אל ספירת הרצון המבהיקה בשלושת אורותיה הצחים – האמונה, העונג והרצון. האמונה התמימה היא המחיה ומכלכלת את אש החיים ואורם לטובה ולברכה. ‘עלמא איתקיימא ברזא’, ו’בר נש איתקיימא ברזא’ – ‘רזא דמהימנותא’.
נספח למיטיבי לכת: ראי”ה תמימה
בקובץ ה’ מ’שמונה קבצים’ יש אשכול פיסקאות על פסח, שבחלק מהם באה לידי ביטוי התובנה הזו והנגזר ממנה:
קז. בעליות הרוח, הדבר יותר ניכר מבכל התעלות [בתחומים אחרים],
שהיניקה הלשדית [היסודית, הפנים – פנימית] הולכת [נובעת] תמיד מהיסוד היותר פשוט,
ועם כל ההרחקות המופלגות [המשוכללות והמבורכות] שמתרחק הרוח,
על ידי הסעיפים הרבים של המון החידושים [שמתחדשים לו במהלך לימודו],
צריך שידע, שהאמת המחיה, המעמדת את האדם על רגליו,
תהיה משפעת עליו את שפעהּ, רק באופן [אם] (ש)תמיד יהיה [האדם] קרוב [מחובר] אל המעין הראשון.
וההתחלות הפשוטות, המוטבעות בשכל [!] וברגש, היותר ישר ויותר פשוט,
יהיו תמיד מחוזרים אצלו [יחזור עליהם ואליהם], בבינת לבבו, בציוריו ורעיונו.
ו[אדרבא] כל מה שיגביה מעופו [התעלותו הרוחנית] יותר,
וכל מה שיהיה המקור החידושי, יותר מפכה פלגים, יובלי מים חדשים, מיום ליום ומשעה לשעה,
כה [כך, בהתאמה] תרבה אחיזתו המקורית ביסודי הפשטיות הראשונה,
שהיא הבסיס היסודי לכל מעוף עליון.
ו[תהיינה] הקטנוּת והגדלוּת, מחוברות ביחד.
בפסח באים אנו לגודל זה [שבחיבור הקטנות והגדלות].
אנו רואים את עצמנו ביותר בירור, כאילו אז [עתה, בפסח זה] יצאנו ממצרים,
כאילו אז [עתה] הננו מחדש נולדים,
כאילו בפעם הראשונה, הננו שואלים את משה רבינו, על אומרו ‘אלהי אבותיכם נראה אלי’: ‘מה שמו’?
והוא משיב לנו את התשובה המקורית,
שלעד ולעולמי עולמים לא תתום [תישלם],
ולא תסוף [תפסיק] מלחשוף לנו את אוצרות גניזותיה, סתריה וגילויה, עמקי שירותיה והרחבת פשטותה:
‘אהיה אשר אהיה’, ‘ד’ אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם’, ‘זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור’.
ובפיסקה הקודמת, בסגנון אחר:
קו. קדושת הפסח מרשימה [בנו] את עומק הטבעיות של האמונה האלוהית
מראשיתה [הפשוטה], ו[עד]כל סעיפיה, שהם כל התורה כולה,
ו[מתברר לנו] כי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בהם [חווה, בניסיון מפגש עם האמונה],
איננם [הניגוד והכבדות] כי אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, [כלומר] חטא האדם בכללו.
והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר, מהי הטבעיות המוחלטה של האדם [טבעיות האמונה],
יוכר העושר שבעוני [ העושר שבאמונה הטבעית התמימה, הפשוטה והלא מתוחכמת],
יוכר איך כל רשמי החוץ [שהם אמנם מעשירים את הרוח והדעת],
[בסופו של חשבון] אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי [האמונה הטבעית התמימה].
והשארתי בקרבך עם עני ודל [ודווקא בשל כך] וחסו בשם ד’.
וכשהעושר שבעוני, מושרש הוא יפה,
אז אין כל עושר [גם חיצוני] מזיקו, כי אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני,
את העשירות הפנימית העצמית [זהו העושר שבעוני],
שאל זה עורג כל העולם [האדם] באמת לאמתו,
אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו,
וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר [חיצוני], ברכוש [רוחני] קנוי.
ו[לכן] הוא לוחם ומתמלא איבה קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני,
המרשש[ים] את החיים ומאבד[ים] את טוב העולם.
וכל-זה בא מפני שאין בו [באדם] כח להכיר את פנימיותו ואת עוצמת רצונו,
בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם.
[שהיא] הטבעיות הפשוטה של [נטית, חפץ, תשוקת] ההשתאבות האלהית [הדבקות באלוקים],
הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול,
המזרז[ת] את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו…
השאר תגובה