מחר אשכים קום – לקראת יום הזיכרון תשע”ז

יום הזיכרון שלי, הוא יום של געגועים עזים לחברי הרבים שנפלו, בעיקר במלחמת יום הכפורים ולאחריה.

מחר אשכים קום, אשתה כוס קפה, אארוז תרמיל קטן, ואצא מביתי חרש, כדי לא להעיר את הישנים.

איתן יבוא לאסוף אותי, ידייק כרגיל. כשהוא יתקרב, מבט עינינו ייפגש, אני אכנס אל מכוניתו ואברכו בניע ראש ובחיוך קטנטן, אולי אומר לו ‘בוקר טוב’ ואולי לא, ואנחנו, כמידי יום הזיכרון כבר עשרות שנים, נצא לדרך – לצפון – לנהריה, לעלות לקברי צדיקים וקדושים, חברינו שנפלו במלחמת יום הכיפורים.

בדרך, בעיקר נשתוק ביחד, כדי לא להפר את קסם הדממה של הבוקר. שירי יום הזיכרון יתנגנו ברדיו חרש, מידי פעם ימחה אחד מאיתנו דמעה מזווית עינו. בשלב מסוים, נתנער ונשוחח על הא ועל דא, על משפחה ועל חברים, על מה שקורה בהווה ועל התוכניות לעתיד. לעבר, נניח בינתיים להמשיך  להתנמנם בתוכנו.

אני אביט באיתן מזווית עיני, ואציין לעצמי שצדעיו כבר אינם מאפירים, אלא מלבינים, ואני מניח שגם הוא לא יחמיץ את הלובן ההולך ומתפשט על ראשי ופני. וכמו תמיד, לא תרפה ממני המחשבה שרק הנופלים, נשארו צעירים, יפי בלורית ותואר…

כשנגיע לבית הקברות הצבאי בנהריה, נתמקם בין שני קברים סמוכים של שני חברים. הקבר של דגי מור, והקבר של גבי טפלי. איתם הגענו אל הפנימיה הצבאית שעל יד הריאלי בחיפה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. איתם חיינו בנעימים ארבע שנים נהדרות. איתם התייצבנו בבקו”ם בנובמבר 1971. איתם יצאנו למלחמה כקצינים צעירים. אלא שהם לא שבו ממנה, ואנו, אלוהים יודע מדוע ולמה, כן.

דגי וגבי, שני חברים, שהיה ביניהם הרבה מן המשותף, וכמובן הרבה מן השונה. שניהם נהרִייָנִים, שניהם בעלי נפש אמן, גבי מתופף בחסד ומנגן בכשרון רב על הפסנתר, דגי מצייר בחסד ומנגן על גיטרה מעצמו. גבי, צנום, קופצני ושובב. דגי שמנמן, עדין, ומחייך, ומחייך, ומחייך… שניהם קציני שריון צעירים. שניהם לחמו בגבורה בקרבות קשים ומרים בסיני. שניהם נפלו שם ולא קמו, ואנחנו, קמנו אך לעולם לא נתעודד.

ההורים של גבי נפטרו זה מכבר. אבא של דגי, גם. לפיכך נפגוש בבית הקברות, רק את צפורה, אימו הקשישה של דגי, ואת יהודית, אחותו, ומשפחתה. לאחר ברכות השלום, החיבוקים והנישוקים, נעמוד לצידן בדממה, או בשיחה חרישית. החדרים הנעולים של הגעגוע והצער הנוקב, ילכו ויפתחו והם ילכו ויאפפו אותנו כליל.

הצפירה תישמע ותרעיד את לבנו ותצמרר את גופנו. אני אעצום את עיני ואחזור כ 50 שנה אחורנית ואמצא את עצמי שוכב שוב על גבי פשוט ידיים ורגליים ועצום עיניים, ליד דגי, בכיתה חשוכה כל הלילה, וכולי אוזן לזרם אינסופי של שירי הביטלס המתנגן בפטיפון שמולנו, ובוקע משני רמקולים אימתניים שמשני צידנו. היו לילות…

מן החשכה תאיר לי דמות דיוקנו של דגי רעי, עלם חמודות שיישאר צעיר לנצח, שלעולם לא יזדקן. ושוב ארגיש (בתערובת של השתאות, חלחלה וקנאה…), שדווקא ‘מיתת בחורים’, זו הקשה כל כך לפני הקב”ה ולפנינו, היא, באצילות ובטוהר שבה, בתמימות וביושר שבה, באהבה עד כלות הנפש שבה, ובעיקר בניצחון ונצחיות הנעורים שבה, היא היא הניצחון על המוות, על הטומאה, על האבסורד.

משתסתיים הצפירה, ישולמו מסי השפתיים הפוליטי והדתי, משמר הכבוד יִירָה את מטח היריות שיניס את היונים, וה’תקווה’ תתנגן ותושר, ותחתום את הטקס, וכמו תעורר את כולנו משינה טרופה.

בלב כבד נפרד מדגי וגבי, נפסע אל מחוץ לבית הקברות ונתכנס בבית של יהודית לאתנחתא של כוס קפה ועוגה לקראת החזרה הביתה.

לא תמיד זה היה כך. לימי הזיכרון האחרונים נוסף גם זיכרון של ימי הזיכרון הראשונים… עד לפני שנים מעטות היינו מתכנסים בבית הוריו של דגי, אוכלים ארוחת צהרים דשנה שבמרכזה השניצלים המפורסמים של צפורה. כשיעקב, אבא של דגי היה עדיין בחיים, נהגנו לפי בקשתו, להרים איתו כוסית ‘לחיים’, כנראה שריד של מורשת בית אבא חסידי… בין לבין, היינו מבקרים בחדרו, מציצים בכתביו שיריו ומכתביו ומתחייכים לנו, מביטים בציוריו המופלאים ומשתאים. ולבי היה בוכה על ‘האי שופרא דבלי בארעא’ (היופי הזה הבלֶה בעפר). בדרך כלל היינו גם צופים בפעם המי יודע מה בסרט שצילם אבא של איתן בטקס הסיום של הפנימיה שבו כולנו עדיין חיים וצעירים ומחייכים ושמחים.

החמה בראש האילנות. זמן להיפרד לשלום מהמשפחה ומחברים נוספים המזדמנים ומצטרפים כל שנה. 32 בחורי חמד בוגרי מחזור י”ז סיימנו את הפנימייה הצבאית ו-9 מאיתנו נפלו. רוב חברינו למחזור פוקדים מדי שנה, לבית קברות אחר, ויש מהדרין לנדוד ולפקוד בכל יום זיכרון כמה בתי קברות. איתן ואני נמשיך כנראה ללכת בתלם הקבוע שלנו.

בדרך חזרה ניסע בכבישים רחבים וריקים. נופיה האביביים הירוקים של הארץ האהובה הזו יחלפו על פנינו. לא נוותר כמובן על ‘אליפלט’ ודומיו. הלא אלה הם שירי הקודש שלנו. ואז אולי נצלול אל העבר, ונעלה זיכרונות בעיקר על דגי שהיה חבר נפש של שנינו, אך גם על גבי, ועל בועז, ועל מוטי, ועל חיים, ועל אברהם, ועל אמנון, ועל משה, ועל ניב…

הדרך תחלוף חיש מהר איתן יביא אותי עד פתח הבית (שום אפשרות אחרת לא באה בחשבון), ואנחנו נלחץ ידיים וניפרד. לא, לא עד יום הזיכרון הבא, ממש לא. לא יחלפו יותר משבועיים עד שנפגש. כי רעות שכזו לעולם לא ניתן ללבנו לזנוח…