Print Friendly, PDF & Email

פתיחה – תסביך החמלה

יש 'תסביך יהודי' שאקרא לו לצורך הדיון דלהלן 'תסביך החמלה'. פגשתי אותו לא פעם בבית המדרש ועלי להודות שהפנמתי אותו במידת מה. למה אני מתכוון? יש 'קטע כזה' שכל אימת שהיהודי נפגש עם המילה 'חסד' או 'חמלה' ולעתים גם 'סליחה' ו'מחילה', הוא מיד חש שנפל למלכודת הנוצרית, שאלו מילות המפתח שלה כידוע, ומיד הוא מנסה להחלץ ממנה על ידי תנועה נמרצת לקיצוניות השניה של 'דין' וצדק' ו'משפט' ולא שם לב שבכך נפל לחיקה של אחותה הצעירה של הנצרות – האיסלאם. במקרה הטוב הוא 'ממרר' את המתיקות הבלתי נסבלת של ה'חסד' ב'דין', כדי להגיע ל'רחמים' שהם תולדת החיבור של חסד ודין. פעולה זו כשלעצמה אינה רעה, אדרבא, היא טובה כשהיא נעשית באופן עניני כמהלך דיאלקטי החותר אל 'דרך האמצע' (שלה כמובן מגוון מובנים ומשמעויות). בין כך ובין כך, כל עוד זה מתרחש בלימוד, זה לא כל כך נורא. התגובה הזו הופכת לבעיה כשהיא נעשית מתוך חרדה ובעתה מהשדיות הנוצרית הרודפת אותו תדיר והמאיימת לחדור אל לבו ולשמדו. הבעיה גובלת בהפרעה כשתנועה זו הופכת לעווית קיומית לא נשלטת הגורמת ליהודי למשוך את ידו מכל גילוי של אהבה חסד וחמלה שאינם מאוזנים בדין. הולכת ומתהווה אצלו חסימה מוחלטת מפני אימוצה ויישומה של אתיקה של חמלה, תהיה אשר תהיה. כי החמלה ללא הצדק והמשפט הלוא היא 'מראה הנגע' הנוצרי המובהק! הלוא זהו העיוות המוסרי הנוצרי המהדהד את 'הגשת הלחי השנייה' ואת ההתהדרות במסכנות עטורת הקוצים. זו החולשה שבקידוש החולשה והחלשים! היהודי הטוב מתבצר באתיקה של צדק ושולל מכל וכל את האתיקה של החמלה כי היא הלוא עבודה זרה נוצרית ר"ל…

העיוות שב'הזדכות' של הנצרות מהדין והמשפט (כמו גם מכל החלק ההלכתי של 'הברית הישנה', מוכר וידוע. הראיה הניצחת לכשל הנוצרי, היא מרחץ הדמים הנוצרי לאורך ההיסטוריה. אמנם, זו אינה סיבה טובה לנטוש את מידת החמלה. אדרבא עלינו להאיר את אור החסד והחמלה באופן הנכון והמקדם. לעתים על ידי סיוגה ואיזונה במידת הדין, אך גם באופן 'נקי' בהתאם לנסיבות. הרתיעה העיקשת מהחסד מזכירה את הרתיעה של שלומי אמוני ישראל לעלות לארץ ישראל שהרי ה'ציונים החילונים' מוסרים את נפשם על כך. או גם את התמקדותם של שלומי אמוני ישראל רק בפן הדתי והלאומי של עם ישראל, ונטישתם את הפן האוניברסלי, שהרי זו נחלת השמאל החילוני…

אתיקה של צדק ואתיקה של חמלה – הבהרת מושגים בסיסית[1] .

עיקרה של האתיקה של הצדק הוא שהיא אינה אישית. היא משתדלת לא לראות את האדם המסוים הנוכח כאן ועכשיו (כאלת הצדק שעיניה היו מכוסות) ומכל מקום לא להתייחס אליו . היא חותרת להחיל את עקרונות הצדק הכלליים (האוניברסליים, הנצחיים) על הדילמה המוסרית. תהילתה היא האימפרסונליות שלה. ביטויה המובהק במרחב הכללי הוא המוסר הקאנטיאני המבוסס על עיקרון הציווי הקטגורי שלו לניסוחיו השונים. באתיקה של הצדק אין משוא פנים לאיש – צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף; לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים; ואף – וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ שהרי – צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ! הפסוקים האלה משמיעים את קולה שוב ושוב בתורה כולה.

עיקרה של האתיקה של החמלה היא הנסיגה מכל הכללה והפשטה, ובנוסף לכך, ויתור על העמדה של הערכה ושיפוט (ובמידה רבה גם על העקביות) ומחיקת כל היררכיה. כל זה מכונן אפשרות של נוכחות שלמה לצד האדם המסוים ועימו (ולא מולו) במצבו המסוים כאן ועכשיו. יש בה גם סירוב נמרץ לכל תיאורטיזציה,  הסבר או הצדקה של הסבל. זו נוכחות של אמפטיה וחמלה, של שותפות מלאה בסבלו.

עמדה זו באה לידי ביטוי בדבריו הנוקבים של הרופא רייה בספרו של אלבר קאמי 'הדבר':

"לפי שעה יש חולים ואני צריך לרפא אותם. אחר כך הם יחשבו, וגם אני אחשוב, אבל הדבר הדחוף מכל הוא לרפא אותם. אני מגן עליהם כמיטב יכולתי, זה הכול". “גאולת האדם היא מילה גדולה מדי בשבילי. אני לא מרחיק לכת כל-כך. מה שמעניין אותי היא בריאותו, קודם כל בריאותו.“ כל האנשים שמאחר שאין בכוחם להיות קדושים והם מסרבים להשלים עם הפורענויות, משתדלים להיות רופאים. אין בי חיבה גדולה לגבורה ולקדושה. מה שמעניין אותי הוא להיות אדם.“ רק "משוגע, עיוור או פחדן יכול לראות את הסבל והמצוקה שהדבר גורם, ולהשלים אתו.

מתבקשת השאלה מהי העמדה הדתית? מהי העמדה של התורה ? הרמן כהן סבר שהסליחה שמתוך החמלה הפונה ומתייחסת ליחיד הקונקרטי, היא החידוש של הדת על פני האתיקה השרויה בעולם העקרונות הכלליים והלא אישיים. לדעתו האתיקה של החמלה היא החידוש של הדת על פני האתיקה במיטבה. לדעת כהן זהו גם המאפיין של היהודית. מהפסוקים שהבאתי לעיל, ברור שבתורה מצויים ומהדהדים שני הקולות, קול הצדק וקול החמלה. השאלה היא אם כן: מה עיקר ומה משני בתורה?

בדרך לימודי במדרש ויקרא רבה לפרשת אמור פגשתי בדרשה שהשמיעה ברמה את קול האתיקה של החמלה. ראו וטעמו. אולי יערב לחיככם. אולי תאמרו 'כי טוב'.

לעולם, מכל מקום, והאלהים יבקש את נרדף

מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף: (קהלת ג טו)

ר' הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם, והאלהים יבקש את נרדף

אתה מוצא צדיק רודף צדיק, והאלהים יבקש את נרדף

רשע רודף צדיק, והאלהים יבקש את נרדף

רשע רודף רשע, והאלהים יבקש את נרדף

אפילו צדיק רודף רשע, והאלהים יבקש את נרדף

מכל מקום, והאלהים יבקש את נרדף

(ויקרא רבה (וילנא) פרשה כז ה)

הדרשה הזו היא מחאה נמרצת כנגד הרדיפה – הכפייה והאלימות מכל סוג שהוא, אפילו הצודקים, אפילו האלימות-נגד-האלימות. בכל רדיפה יש מן האלימות והכפייתיות, היהירות והפטרנליות, הוודאות והאדנות. הדרשה הזו מרוממת את האתיקה של החמלה מעל לאתיקה של הצדק. היא רואה את האהבה והחסד כראש פסגת צלם אלוקים שבאדם. היא מבכרת את האמפטיה לחלש ולדחוי, למדוכא ולמושפל, בין אם זה 'לא מגיע להם' וגם אם זה 'מגיע להם'. זו חמלת חינם שאינה תלויה בדבר או אדרבא, תלויה ותלויה – בחולשה ובחסך[2].

ולא, דברים אלה אינן יוצאי דופן, אדרבא, הם העיקר! אשכול תורני גדול מאוד של איסורים ומצוות, אומר זאת באופן ברור וחריף. האיסור החמור והבלתי נסלח של 'אונאת דברים'– לצער בדיבור. בעיקר לצער ולהכאיב לאנשים חלשים כמו בעל התשובה, הגר, וכיו"ב. שום צדק אינו מצדיק אונאה דברים – להעליב, לפגוע, לבייש, להשפיל, לצער, לבגוד באמון. הקב"ה מתייצב באופן חד משמעי לימין הנרדף החלש – 'אף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות (של מי שציערו אותו] לא ננעלו' (בבא מציעא דף נט/א). האיסור המוחלט והחמור עוד יותר של 'הלבנת פנים ברבים', אפילו לשם מצוות תוכחה. שום סיבה, שום תכלית ושום הקשר, אינם מתירים להלבין פני אדם ברבים (ולפי הזוהר, אף בחדרי חדרים[3]). 'נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חברו ברבים', 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'[4]. הוסיפו לכך את המרחב הענק של 'שמירת הלשון' משקר רוע ורכילות, כלומר מכל מה שיש בו בכדי לצער והכאיב. עד כאן 'סור מרע' וה'עשה טוב' אף הוא גדול ורב. אסתפק בלהזכיר את 'אהבת הרע' וכל האדם שהיא כלל גדול בתורה, ואת 'אהבת הגר' באופן מיוחד. ופשוטים הם הדברים וגלויים ומאירים מכל התורה כולה.

מכל הנ"ל אני לומד ניתן  שהערך של כבוד האדם, כל אדם באשר הוא שם, הוא ערך עליון בעיני התורה, אף למעלה מהצדק. אין הצדקה לפגיעה באדם וגם אם 'יש', שלם ישלם הפוגע. האהבה והחמלה, כמו כל המידות האחרות, כמו כל התורה כולה, הן אמצעים לתכלית זו של זקיפת קומת האדם. כבוד האדם הרי הוא כבוד אלוקים שבצלמו נברא. אך לא רק באופן כללי ומופשט, אלא גם ובעיקר באופן פרטי וקונקרטי. ואהבת לרעך כמוך – אני ד'.

גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב

הסוגייה הבאה מחדדת את העיקריות של החמלה על פני הצדק באופן מרהיב מפתיע ומטלטל!

ההוא מינא דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי (אותו מין שגר בשכנות לרבי מאיר והיה מצערו רבות בקושיות מפסוקים). יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה, סבר, כי מטא ההיא שעתא אלטייה (יום אחד לקח תרנגול והעמידו בין רגלי מיטת והתבונן בו [כדי לדעת מתי הזמן המתאים לקללו] חשב, 'כשתגיע השעה אקללו'). כי מטא ההיא שעתא ניים (כשהגיעה השעה נפלה עליו תנומה). אמר: שמע מיניה לאו אורח ארעא למעבד הכי, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וכתיב: גם ענוש לצדיק לא טוב (אמר, צא ולמד מכך שלא נכון לעשות כך, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתוב וכתוב גם, 'גם ענוש לצדיק לא טוב' [לא טוב לצדיק להעניש]). [סנהדרין קה/ב: אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי (אפילו למין לא ראוי לעשות כך)]. (ברכות  ז/א)

הקב"ה מפיל שינה על רבי מאיר הרוצה להעניש בצדק את המין המצער אותו. למה? טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, גם על המין הרשע.  אך לא פחות מכך מפני שהוא חס על רבי מאיר הצדיק שהרי לא יהיה טוב לצדיק, אם יעניש את הרשע, גם בצדק!

ואמר רבי יעקב בריה דבת יעקב: כל שחבירו נענש על ידו – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. מנלן! […] אלא מהכא, גם ענוש לצדיק לא טוב – אין לא טוב אלא רע. וכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע. צדיק אתה ה', ולא יגור במגורך רע. (שבת קמט/ב)

כל שחברו נענש על ידו על ידי הקב"ה ואם כך ברור שבצדק. לאחר שמעניש הקב"ה את הרשע הוא מגרש את הצדיק מביתו. לא טוב לצדיק להעניש את הרשע, הכי לא טוב שאפשר, הוא יורחק ממשאת נפשו /שבתי בבית ד"…

ר' ברכיה פתח: גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב לְהַכּ֖וֹת נְדִיבִ֣ים עַל־יֹֽשֶׁר: (משלי יז כו) אמר הקדוש ברוך הוא: אפעלפי שענשתי את אהרן ולקחתי ממנו שני בניו לא טוב, אלא להכות נדיבים על יושר, אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו… ואל יבא בכל עת אל הקודש). (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כ ו)

כאן הדברים מגיעים לשיא חריפותם. הצדיק הוא הקב"ה שבוודאי מעניש בצדק. ומכל מקום זה לא טוב לו…

לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח. (בבא קמא דף צג עמוד א)

וכך פסק הרמב"ם לתלמידי חכמים, ובספרי הנהגה ומוסר רבים ביחס לכל אדם בישראל[5]:

כללו של דבר יהיה [תלמיד חכם] מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר: (משנה תורה, הלכות דעות פרק ה יג)

הדבקות בקב"ה כך למדונו חז"ל היא ההליכה בדרכיו ובמידותיו. מה הוא מבקש את הנרדף, אף אנחנו קרואים לבקשו ולהתייצב לימינו, לתומכו ולסעדו. יתרה מכך, אם יש לנו בחירה. מצווים אנו, הלכה למעשה, להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים!

המדרש החסידי השנון רואה אף בכך הליכה בדרכיו של הקב"ה:

והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג, טו). יבקש מלשון בקשה, שהקב"ה מבקש את הנרדף שלא יהי' בצער, דהרי רודפין גם אותו, כי כשאדם בצער, שכינה מה אומרת קלני מראשי (חגיגה טו ע"ב), ע"כ יקבל באהבה. (צמח צדיק – ליקוטים)

הגרעין / הפנימי / של מהות / נשמתה / של כנסת ישראל (=נשמת האומה)

קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא. בכל יום יוצאת בת קול מספר האורות של הראי"ה קוק ומגלה לנו את המהות העצמית שלנו, של עם ישראל:

ברור שיש אמת וערך ומקום לשתי האתיקות. ברור שבעקב כל אחת מהן כרוכים חסרונותיה המתחייבים מיתרונה וחולשותיה הנובעים מחוזקה. ברור שבאופן כללי אתיקה של צדק היא האתיקה של המדינה ואתיקה של חמלה היא האתיקה של האדם היחיד ואולי אף של הקהילה. ברור שנכון לאחוז בזו וגם מזו לא להניח את ידינו ולפעול בתבונה רגישה וברגישות תבונית. אולי השאלה המופנית אל כל אדם וחברה היא: מה 'ברירת המחדל' שלי? האם החמלה, והצדק מצטרף אליה להגבילה, או הצדק, והחמלה מצטרפת אליו למתקו.  הכרעתו של הראי"ה ברורה:

עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ.

הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו.  (אורות ישראל / פרק א / ד)

זהו דברה של תורת ארץ ישראל של הראי"ה שהיא המשך תורת אברהם אבינו עליו השלום שמידתו האהבה וחסד, המשך של תורת משה שראשיתה חסד וסופה חסד, המשך תורתו של רשב"י שזוהרה בוקע מה'אידרא רבה' של רשב"י. זו הארת פני 'אריך אנפין' (החסד המוחלט) שאליו יש לכוון את פני 'זעיר אנפין' (הדין ואולי אף הרחמים).

אף על פי שדומה שהקול הרועם של התורה הוא קול הצדק, והחמלה היא 'רק' מנגינת הרקע. אך אפשר לראות זאת הפוך. החמלה היא העיקר, היא 'המקיף' שלמעלה מ'הפנימי', היא 'הלבן', קדושת הגוויל שלמעלה מקדושת האותיות. החמלה היא תפוחי הזהב הניבטים לטובי העין מבעד למשכיות הכסף. תורת הנגלה היא תורה של 'דין'. תורת הנסתר היא תורה של 'חסד'.

גם כאן נתבל באמירה חסידית שנונה הבאה ממקור האהבה החסד והחמלה:

'כל מי שאין לו דעה אסור לרחם עליו' (חז"ל) – וכמה רחמים יש בי על מי שאסור לרחם עליו. (רבי מאיר מפרמישליאן)

חתימה

הדאגה העמוקה של התורה לאלמנה, לגר, ליתום ולעני, היא ביטוי של האהבה החמלה והחסד שביסודה. ברור שהכוונה של התורה היא אל כל בני ובנות המעמדות החלשים של החברה. ברור לגמרי שגם אנשים בעלי מגבלות פיזיות ומנטליות כלולים באוכלוסייה הזו. ברור שחמלת הקב"ה והתורה מכוונת גם אליהם. פעם לא הייתה אפשרות. היום יש אפשרות מדעית וכלכלית. זהו ניסיון ואתגר. זהו עושר היכול להיות שמור לטובת בעליו, המשאבים הגדולים שהמדינה מקצה לטיפול בבני אדם אלו וריבוי העמותות המבקשות לרכך ולהמתיק את סבלם ועלבונם של בעלי הצרכים המיוחדים היא תעודת בגרות וכבוד למדינה ולחברה הישראלית

'תסביך (הפחד) החמלה', הנובע מהפחד להיטמא בטומאת הנצרות, הוא תסביך שיש להתמודד אתו בלא פחות חמלה מכל מגבלה וצורך מיוחדים. לשם כך יש 'לשים על השולחן' (ולבחון) את ההבחנה שעמדה זו מופיעה לעתים רבות לצד טינה כלפי האחר היהודי והלא יהודי, והתנגדות ואיבה כלפי פמיניזם, ליברליות, שוויוניות, וחתירה לשלום ולפיוס, בתוך החברה הישראלית. מצער ומפחיד לחשוב שזה מה שמביא לשפוך אש וגופרית על היד המושטת לנכים ולמוגבלים.


[1] דברי מבוססים על הרצאה של פרופסור אבי שגיא קאמי -בין סולידאריות וחמלה לבקשת הצדק המטפיסי ועל המבוא והפרק הראשון בספרו 'האחר והאחרות'

[2] אפשר שיש כאן תיאוריה הפוכה לתיאולוגיה הפרוטסטנטית הרואה את ההצלחה החברתית והכלכלית של האדם ב'עולם הזה' כביטוי לאהבת הא-ל אותו. אדרבא האלוקים אוהב את הלא מצליחים מפני שחולשתם החיצונית, מעידה על מעלתם הפנימית (מהר"ל), או מאפשרת את לידתה. בעולם הזה 'דרך רשעים צלחה' ו'כל דאלים גבר'. הלא מצליח והחלש הם 'בני העולם הבא', הם נשמות של לעתיד לבוא. לכן הקב"ה מסוכך עליהם מפני הצדיקות ואף החסידות ההווים ומטפח אותם. חכמת וטובו המסכן בזויים בעיני בני האדם הרואים לעיניים, אך יקרה היא מפנינים, בעיני הרואה ללבב. השתילים החלשים וחסרי יכולת ההסתגלות וההצלחה הם אלה שיצעידו את העולם אל אופקים חדשים. זה מתאים לכמה וכמה סיפורים על גדולי עולם פורצי דרך שנחשבו בילדותם ל'לא יוצלחים'.

[3] זוהר חלק ג דף פו/א:  הוֹכֵחַ. תּוּ הוֹכֵחַ, אִי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּיִכְסוּף, לָא יִימָּא לֵיהּ וְלָא יוֹכִיחַ לֵיהּ אֲפִילּוּ בְּסִתְרָא,

[4] וראה תוספות סוטה י/ב ושערי תשובה לרבנו יונה שזו שפיכות דמים שעליה יהרג ולא יעבור!

[5] וזהו שאמרו ז"ל (גיטין פ"ד דף ל"ו ב') הוי מן העלובים ולא מן העולבים מן הנרדפים ולא מן הרודפים ועליו הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. שכך השמש עלוב והוא הגדול שבאורה. ועז"א שלמה ע"ה (קהלת ג) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף כלומר יבקש אותו לגמול לו שכר לפי שהוא נרדף. (כד הקמח – ערך גזל)

שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו […] משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, 1. וישוב העולם מתקים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, 2. ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב (קהלת ג, טו) והאלהים יבקש את נרדף. כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזר לו: (ספר החינוך מצוה תר – להציל הנרדף)

ומוטב לאדם שיהא נדחה מפני חבירו וכו' הכי אמרו בקמא דף צ"ג אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים וכו' והכי אמרו ז"ל הנעלבים ואינם עולבים וכו' וכן הגידו לרשב"י מן השמים מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו'. (ספר חסידים (מרגליות) ברית עולם ושומר הברית סימן תקנא)