Print Friendly, PDF & Email

בשבח הפחד ובגנות קשי הלב (פירוש תמציתי לשלוש אגדות חורבן)

פתיחה

השבת ניכנס ל'שלושת השבועות', תקופה של אבל הולך ומתעצם בהדרגה. שלא כאבל היחיד ההופך לאחר שנה לגעגוע וזיכרון, האבל הכללי על החורבן והגלות, אינו חולף ותכליתו תשובה ותיקון – בנין וגאולה. על מנת לתקן יש להבין את גורמי החורבן, על מנת לרצות לתקן יש להבין את משמעותו ולכאוב את חסרונו.

אני סבור שזה מה שמבקשים מדרשי חז"ל על החורבן מבקשים ללמדנו, כדי שנשכיל להצמיח את ניצני הבנין. את זאת, הם עושים בדרכם המיוחדת – הסיפורית, שהינה עקיפה ולא ישירה, מאפשרת ולא כופה. החופש ללמוד, להבין, להרגיש ואז לצאת לדרך, הם יסוד התשובה הנכונה.

אגדות החורבן אינם תעודה היסטורית. תכליתן אינה מחקרית אלא קיומית, רוחנית ומוסרית. אני יכול לחשוב על ארבע משמעויות חינוכיות לימים ההם ולזמן הזה: א. מתן פשר אמוני. צידוק הדין האלוקי שיאפשר את המשך האמונה ושמירת הברית. 'מפני חטאינו גלינו מעל ארצנו…' ב. חשיפת הקלקולים שחוללו את החורבן והגלות, כדי לתקנן. 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימו כאילו נחרב בימיו'. ג. הבעת עמדה חברתית תרבותית ופוליטית, כיצד נכון להתמודד עם שלטון זר. ד. כינון תודעת אֵבֶל מאוזנת, שתביא לציפיית גאולה ולתשובה, אך לא לייאוש, על ידי הנכחה ממשית של החיסרון שבחורבן ובגלות.

כיוון שאלה דברי תורה, מתבקש לבחון את הרלוונטיות של אגדות אלו גם לימינו אלה.


רבי יוחנן ובית מדרשו

רבי יוחנן ותלמידיו הרבו לעסוק בחורבן. מתוך מכלול ההתייחסויות לחורבן של רבי יוחנן ובית מדרשו, עולה תפיסת עולם ברורה באשר לשורשי הכישלון והקריסה של עם ישראל, ובאשר להתנהלות הנכונה אל מול השלטון הזר. המקור לשלושת סיפורי החורבן של ירושלים, הר המלך וביתר, אף הוא בבית מדרשו של רבי יוחנן.

רבי יוחנן מרחיב ומעשיר מסורת קדומה וידועה על בר קמצא, ומוסיף עליה שני סיפורי חורבן שאין להם שום מקבילה, וסביר להניח שהוא או ממשיכֵי גיבוש ועיצוב הקובץ בבבל, הביאו ('המציאו') אותם למטרה חינוכית – רוחנית מסוימת. לכן נראה לי שיש לעיין בתשומת לב מיוחדת דווקא בשני ספורים אלה, על טור מלכא וביתר. מהם, דומני, אפשר להבין באופן מחודד יותר את גישתו של רבי יוחנן לחורבן, סיבותיו ותיקונם.


אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה? (משלי כח יד)

אקמצא ובר קמצא – חרוב ירושלים,  אתרנגולא ותרנגולתא – חרוב טור מלכא, אשקא דריספק – חרוב ביתר.

(גטין נה/ב)

רבי יוחנן פותח את כל הספורים במפתח אחד, פתיחתא אחת, ובזאת מחבר הוא את שלושת ענפי החורבן,  לשורש אחד וחורז אותם על ציר רעיוני אחד. שלושת המקומות נפלו (והפילו יחד איתם) בשל העדר פחד וקישוי לב.

הפסוק שבאמצעותו פותח – פותר רבי יוחנן לפנינו את חידת החורבן הינו די מתעתע. אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ממתי הפחד התמידי (חרדתיות בלשוננו) הוא מעלה המביאה לאושר (בעיקר במובן המקראי של איתנות ויציבות)? ומקרא מפורש ונדרש הוא: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים (ישעיה לג יד). ולאידך גיסא וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה – מדוע הקשיית הלב היא מתכון בטוח למפלה? הרי היא תנועה של התגברות ואומץ והחזקת עמדה, המשובחת בעיקר בשעת מאבק ומלחמה. ומקרא מפורש הוא: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (דברים כ ח) אולי אפשר לראות את הקושי כמכוון וכפרובוקטיבי. הוא בא לעורר אותנו שכדי לפתור את הקושי שבפסוק, וכדי לפתור כל קושי, כדאי להטיל ספק (לפחוד) בפתרונות המקובלים (וההגיוניים) ולפתוח את הלב להבנה חדשה שתביא לפתרונו. קשי הלב הוא ההתבצרות ברגש הפנימי והאטימות למציאות ולתבונה. לעומתו, הפחד, הוא הפתיחות הרגישות וההקשבה אליה.

בדברי הבאים הלכתי בעקבות המהר"ל (נצח ישראל פרק ה'), הרואה את שלושת המקומות האלה כשלושה מוקדי כח של איכויות חברתיות יסודיות. במיטבם, הם בונים יחד את שעור הקומה המלא של עם ישראל. בכישלונם, הם מפרקים את היסודות שעליהם עומד העם וגורמים לחורבנו. גם באפיון איכותו המיוחדת של כל מקום, הלכתי בעקבותיו. את הטרמינולוגיה המהר"לית, הקבלית: תפארת, גבורה וחסד (ירושלים, טור מלכא וביתר, בהתאמה) נסיתי לתרגם לשפה שלנו.

לכל מקום מן השלושה, היה ה'לב' המיוחד שלו, כלומר את ענינו העמוק המהותי העצמי (=לבו), החיובי והטוב, האמור להזרים חיים לעם ישראל, אלא שבמקום להיות פתוח וקשוב (לפחוד), הוא התקשה, התקשח ונאטם, בצוק העתים ומעקשי הנסיבות של התקופה, והשתבש ואף התעוות בדרך גילויו. כל זה מקודד ב – 'קמצא ובר קמצא (ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס) / תרנגול ותרנגולתא / שקא דריספק'. אלה הם שלוש 'שמות קוד' ל'לב' של כל מקום ול'מחלת הלב', שהיא השורש של ההתרחשויות שהביאו לידי חורבן. המימוש הקלוקל של איכויות ערכיות חיוביות ואף קדושות, שבהופעתן הנכונה אמרות הן לבנות את בית ישראל, הוא שהביא לחורבן ולגלות.

דרך העיון בסיפורים (המובאים בתרגום לעברית מה'ויקיטקסט') אני מבקש לזהות את ייחודיותו של הכשל של כל אחד משלושת המקומות, ולגלות דרכו ואת ניצוץ הקדושה המיוחד של כל מקום, ומתוך כך לסלול דרך להעלאתו אל שרשו שבקדושה.


ירושלים – קמצנות וענווה

בשל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אותו האיש שאוהבו קמצא ובעל ריבו בר קמצא הכין סעודה. אמר לו לבן ביתו, לך והבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר קמצא. בא מצאהו שהיה יושב, אמר לו: מכיוון שאותו אדם [אתה], הוא בעל ריבו של אותו אדם [שלי], מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו: הואיל ובאתי עזבני, ואתן לך את כסף מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את הוצאות חצי הסעודה כולה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן את הוצאות כל הארוחה כולה. אמר לו: לא. אחזו בידו, הקימו והוציאו.

אמר: הואיל והיו יושבים חכמים בסעודה ולא גערו בו, יוצא מכך שהיה נוח להם [שהסכימו]. אלך ואלשין עליהם לבית המלכות. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר: שלח להם קרבן, וראה אם מקריבים אותו. שלח בידיו עגל משולש [מובחר]‏. בזמן שבא, הטיל בו מום בניב שפתיים ויש אומרים בדוקין שבעין, מום שלנו נחשב מום, ולהם [לרומאים] לא נחשב מום.

חשבו חכמים להקריב משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? חשבו חכמים להורגו, שלא ילך ויאמר [לרומאים], אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקודשים יהרג? אמר רבי יוחנן: ענוותנותו [סבלנותו] של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו.

ירושלים – עיר שחוברה לה יחדו, עיר המקדש המלוכה התורה והנבואה, עיר האמת והשלום. עיר החיבור והאחדות של עם ישראל בינם לבין עצמם, אביהם שבשמיים והאנושות. עיר המנהיגות הישראלית המרובעת (מלכות, כהונה, תורה, נבואה) המחברת את כל חלקי האומה ומכוונת אותם אל יעודה. חיבור זה של שמים וארץ, של קדש וחול, אמור להאיר את אורם העצמי של ישראל, אור הקודש העליון, אור קודש הקודשים של החיים הישראליים.

במקום זאת, מרחפת בעיר עננת צחנה כבדה של שנאת חינם במישור החברתי העממי, המעידה על ריקבון פנימי בשלבים מתקדמים. לכך מצטרפת אזלת היד של מנהיגות רוחנית חלשה ואטומה, הססנית ופורמליסטית, המועלת ביעודה – להרבות שלום בישראל, להאיר אור של  תורת אמת וחיים ולהוביל במפגש עם התרבות הכללית. היא אינה עושה אפילו את המינימום המוסרי והמנהיגותי – למחות על עוולות. זו מנהיגות שאינה יודעת לקרוא את תמונת העומק של המצב הלאומי ואינה מסוגלת לקחת אחריות חברתית ולאומית גם במצבי קיצון. מהזיווג הנורא הזה של קושי הלב הכפול והמכופל, נולד הבן הסורר, מנגנון ההרס העצמי בדמותו של 'בר קמצא' שלבו שהורעל בשנאה ובעלבון הפרטיים שלו, הביאו אותו להתנכר לעמו ולהתמסר לחורבנו. בר קמצא הינו 'הבן החוקי' של האיבה והפירוד החברתיים והניתוק והניכור המנהיגותיים, שהחליפו את האהבה והאחדות, האכפתיות והמעורבות הירושלמים המקוריים.

ירושלים נחרבה על כך, שלא רק שלא עשתה את תפקידה והאירה את אור האחדות והשלום, שהינם לא רק שמו של הקב"ה, אלא גם שמם של ישראל – גוי אחד בארץ, אלא עשתה להיפך, זרעה פירוד בלבבות והעצימה את שנאת החינם באטימות לבה. הסעודה שעניינה בכלל, ובירושלים בפרט, לקרב ולחבר, הפכה למנגנון של העצמת שנאה, ת"ח שעניינם להרבות שלום, הרבו פירוד. מנהיגות רוחנית שלא השכילה להתרומם ולדבוק בפרספקטיבה האחראית, הכללית, נסוגה ונופלת אל הפרספקטיבה ההלכתית הנוקדנית והלגליסטית.


טור מלכא – לפרות ולרבות כתרנגולים

בשל תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. שהיו נוהגים כשהיו מוציאים חתן וכלה, מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. יום אחד חלף גדוד רומאים. לקחו מהם [את התרנגולים]. התנפלו היהודים על הרומאים והיכום. באו אמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. בא עליהם.

היה בהם [באנשי ביתר] אותו בר דרומא‏, שהיה קופץ מיל והורג בהם [ברומאים]. הוריד הקיסר את כתרו והושיבו על הארץ. אמר: אדון העולם כולו, אם נוח לך, לא תמסור לאותו האדם [אותי], לו ולמלכותו ביד אדם אחד. הכשילו פיו לבר דרומא ואמר: "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו". ודוד גם אמר כך? אמרו כך, דוד בשאלה שאל [לעומת בר דרומא שהתריס]. עלה לבית הכסא, בא נחש ושמט למעיו ומת. אמר [הקיסר] הואיל והתרחש לי נס, בזמן הזה אעזבם. עזבם והלך.

נעמדו ואכלו ושתו והדליקו נרות עד שנראתה [בלילה] חותמת הטבעת במרחק של מיל. אמר שמחים היהודים למפלתי. חזר ובא עליהם. אמר רבי יוסי שלש מאות אלפים שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בהם שלשה ימים ושלוש לילות. ובאותו צד חתונות ומסיבות ולא ידעו אלו מאלו.

טור מלכא – חבל ארץ, אוכלוסייה, תרבות שעניינה הפנימי הוא האמונה הטבעית התמימה, המתגלה באהבת ושמחת חיים ובחדוות היצירה, ואף בחושניות וביצריות, שבטויה המובהק הוא חפץ הוספת החיים בעולם, ברכת הפריה והרבייה. בטור מלכא יש שפע ברכת חיים, ריבוי חיים מופלג המותח את 'עורה' של ארץ ישראל עד קצה גבול היכולת שלה. על דגלה חקוקה את דמות התרנגול! סמל הגבריות, היצרית והמיניות השופעת. זהו במיטבו חלק בסיסי וחיוני לעם ישראל.

אבל בתקופת החורבן טור מלכא ירדה פלאים. המנהג הפרימיטיבי בעל הניחוח הפגאני של 'הקבלת' (תרתי משמע) פני החתן והכלה בתרנגול ובתרנגולת. הלשון הבוטה והוולגרית, שאינה מותירה מקום לצניעות ועידון ומברכת בקול גדול: 'פרו ורבו כתרנגולים' (!). שמות שלושת יישוביו הגדולים של ההר המלך הזה – 'ביש', 'דכריא' ו'שחלים', הנדרשים לגנאי וחושפים בכך מציאות אנושית אטומה (ביש), שוביניסטית (דכריא) ויצרית (שחליים). כל אלה מולידים את התגובה הקנאית התקיפה למחטף התרנגולים. תגובה המעידה לא רק על חוסר אוריינטציה פוליטית וצבאית, אלא גרוע מכך, על חוסר אוריינטציה רוחנית אמונית, תולדה של גסות אינסטינקטיבית פראית ואטימות למציאות. יהירותו של בר – דרומא (ש'הודבק' לטור מלכא באופן מתמיה ואולי מכוון), ואקסטזת החינגה הנמשכת של אנשי טור מלכא לצד הקטל הנורא המשתולל בה, מקדירים עוד יותר את התמונה הקשה.

אנשי טור מלכא לא מבינים שבעת הקשה הזו, צריכה עבודת ד' ועבודת שיקום העם, להיות פנימית ולא חיצונית, איכותית ולא כמותית. הם לחלוטין קשי לב ולגמרי לא מפחדים, ובכך הם מביאים על עצמם את חורבנם הנורא המעצים את החורבן הכללי של האומה.


ביתר – קשה כארז

בשל יצול [דופן – רש"י] מרכבה‏ חרבה ביתר. שהיו נוהגים שכאשר היה נולד תינוק נוטעים ארז וכאשר נולדת תינוקת נוטעים ברוש, וכאשר היו מתחתנים כורתים את העצים ועושים מהם חופה. יום אחד עברה בת הקיסר. נשבר יצול המרכבה. כרתו הרומאים ארז והעלו לה. התנפלו עליהם והיכו אותם. באו אמרו לקיסר מרדו בך היהודים. בא עליהם.

ביתר – כרך גדול בישראל. עיר הארזים, הכח והעוצמה, האיכות העמוקה והשורשית, האידיאולוֹגיוּת. אוכלוסיה ותרבות של המעמד הבינוני המשכיל, המתוחכם והמבוסס, כלכלית ודתית. עיר של אידיאליסטים משולהבים וקשים כארז. אנשים של צורה, של תודעה לאומית וכבוד לאומי. של חיבור שורשי עמוק לארץ ולעם, לאמונותיו ולערכיו.

בטור מלכא, הכל מכוון אל השיא, הפריה והרבייה – הריבוי השפע הברכה. בביתר, משאת הנפש היא הביתיות, האיכות, הפנימיות. הבית – הבית הפרטי, הבית הלאומי ובית המקדש. ה'לבנון' העשוי מארזי ביתר. זהו כמובן יסוד חיוני ואף מפותח יותר של עם ישראל. חלק בעל תודעה, אידיאליזם, נכונות למסירות נפש, ממקום של חכמה ולא רק של תמימות. מנהג ביתר – הנטיעה עם הלידה והקציצה לבנין החופה והבית עם הנשואים, מעיד על תחכום ועומק של חיבור ערכים הפוכים, של קשר לטבע וחירות ממנו לעת הצורך.

בשיבושה הופכת איכות גבוהה זו לקנאות ולפנאטיות, לאטומה ולאלימה למציאות. ההתנפלות על בת הקיסר במקום שאפשר היה לא רק להבליג אלא אף לעשות הון פוליטי, היא ביטוי לקישוי הלב – להתקשחות אידיאולוגית, לגבורה ערכית שנהפכת לדינים קשים, להוד שהופך למשחית, לחוסר אוריינטציה ותבונה.

השמחה לאיד על חורבן ירושלים, עם כל הצדק שבביקורת עליה, והעלבון מהתנהגותה, היא ביטוי של אטימות ושטחיות ביחס למצבה הכללי של האומה, ומבליטה ומחדדת את הנפילה של ביתר ושל הביתריות לשפל המדרגה. סופה הנורא של ביתר – נהרות דם הזורמים אל הים לא לפני שהם מזבלים את כרמיהם של עובדי כוכבים, הוא קינה על השלהבת שנפלה בארזים הקשים חסרי הגמישות והעקרים מפירות.


ומה היום?

מפתה לנסות לזהות את החלוקה לשלושה מוקדי כח עם מגזרים בחברה הישראלית ואפשר שחלוקה זו תקפה גם בתוך כל מגזר ומגזר. אני משאיר את זה למי שמעונין בכך ועדיף, למי שבר הכי לכך… בעיני חשוב יותר להתבונן ולזהות את קישוי הלב שבכל אחד מאתנו, בינו לבין עצמו, חברו, חֶבִרתו ואלוקיו, ולהשתדל לרככו ולמתקו. אל הדגל הזה, קרואים כולנו.


נספח – הערות הבהרה מתודיות לפירוש

א.  כל הטענות הנ"ל מבוססות על מקורות מחז"ל המבהירים את המשמעות 'הסימבולית' של מילות המפתח שבכל סיפור. מתוך העיון בהם מתבררת משמעות המנהגים המקומיים המבטאים כל אחד את הערך המהותי של אותה אוכלוסיה, וגם אופים של שלושת המקומות.

ב.  הנחת העבודה היא שה'הוו נהיגי' – המנהג של כל מקום (הסעודה בירושלים, התרנגול והתרנגולת בטור מלכא והארז והשיטה בביתר) הוא לא רק אקספוזיציה ספרותית אלא שיקוף עממי טבעי ספונטני ולכן אותנטי של האופי הפנימי. שהוא בשורשו טוב וברוך, אך השתבש ובא לידי ביטוי כושל בשעת מבחן. שהרי הכישלון הוא בד"כ בנקודה המהותית והעצמית.

ג.   בכל הספורים חמישה שלבים 1) הוו נהיגי 2) יומא חדא 3) נפלו עלייהו מחונהו 4) מרדו בך יהודאי 5) אתא עלייהו

ד.  גם את ספור קמצא ובר קמצא אפשר להכניס לתבנית זאת.