Print Friendly, PDF & Email

הקדמה

עבודה זו על הוידוי, צמחה מתוך מצוקת חוסר המובן והרלוונטיות לכאורה, של הוידוי. מטרתה, לפרוט את מטבעות הוידוי הגדולות של חז"ל, לפרוטות עוברות לסוחר בשוק הנפשי והרוחני שלנו, על מנת לשפר את עבודת הוידוי, במשך השנה כולה, ובעיקר ביום הכפורים, בו עבודת הוידוי הינה הציר המרכזי של עבודת היום, ועשרת מאמרותיו, מעמידה לפנינו אתגר מיוחד.

היות סדר הוידוי כולל את כל ההיקף והמרחב, רום הפסגות, ועומק התהומות, של עולמנו המוסרי, מתבטא בסידורו על פי הא-ב, כולל כפל המנצפ"ך. מילות הוידוי, חריפות ו'קיצוניות', נוקבות וחודרות הן, לחדרים היותר פנימיים של הרוח, לחדרי בטן וכליות, ולנבכי תהומות הנפש. אל מול הארה כללית, ועוצמה מזעזעת ומחרידה זו, עלולים אנו להִתקף בהלה, שתוביל אותנו, אם לא נשכיל להתגבר עליה, ליאוש מעצמנו, בשל שפל מצבנו הנחשף ללא רחמים, וחוסר סיכויינו להֵחלץ מביצת כשלונותינו, או ליאוש מהוידוי, הנראה מופרז, ועד כדי טענת 'דובר שקרים לא יכון כנגד עיני' וכפי שכבר היו דברים מעולם, והגרוע ביותר, למלמול מיכני-כהה של הוידוי. יסוד ההתגברות על סכנות אלה הוא בהיפתחות לאורו המיוחד של היום שכולו חסד ורחמים ומגמת סליחה וכפרה.

לענ"ד, שני הטעמים העיקריים לאמירה הגורפת של כל הוידוי, על ידי כולנו, כולל צדיקי עליון וחסידי קדש, הם:
1. הערבות ההדדית של ישראל זה בזה, וזה לזה, בהווה, בעבר ובעתיד.
2. רום-עֹמק עבודת התשובה לה אנו קרואים ביום הכיפורים, יומא דנקיותא. עבודת בדק בית חיינו כולו, כולל הארת כל המרתפים האפלים שבתחתיתו, וניקויָם. העבודה בהכללה וברזולוציה כזו, שהוידוי לא רק מביעהּ אלא גם מנביעהּ, מבררת שכל אחד מאתנו הוא אכן עולם קטן, לטוב ולמוטב. והחזירנו בתשובה שלמה – מקיפה וחודרת – לפניך. שתה עונותינו לנגדך ועלומנו למאור פניך.


…אבל חטאנו, עוינו, פשענו, אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו.

אשמנו, בגדנו

כלל הוידוי שלפני התפרטותו.
אשמנו – לקיחת אחריות בוגרת וגיבורה, על החיים, הכשלונות והתיקון.
בגדנו – זיהוי שֹרש כל החטאים, ההתנכרות לעצמיות.
וטובים השנים, לחולל את ראשית היציאה לחירות, שבעצם בקשת האני-העצמי, הרצינית והאחראית.

אשמנו

לא התבוססות אלילית-סנטימנטלית, רליגיוזית-בכיינית, מתחסדת-מתיפייפת, ברגשי אשמה עקרים, ולא דשדוש שקיעה ניהיליסטי בביצת היאוש והאדישות של האשמה הנצחית והמוחלטת של החטא הקדמון, אלא לקיחת האחריות הנחרצת, החד משמעית, המוחלטת, האמיצה והשמחה, על חיינו בכללותם ועל כשלונותינו כולם. הודאה מלאת עז וענוה זו, באמִתת האשמה, חומרתה, ובנכונות לשאת במלוא אחריותה, היא יסוד הוידוי, שֹרש עץ חיי התשובה, ומקור החיים האמוניים האידיאליים. היא היא הכרת-הכרזת חירותנו – אחריותנו, תוקף מוחלטות מחויבותנו וודאות בטחון יכולתנו, לתקן ולשנות, להתעלות ולהתחדש, להתהפך ולהפך.

אשמנו – אשמת אשמותינו היא, העדר הערך 'אשמה' בלכסיקון הפנימי הזחוח והיהיר שלנו.
אשמנו – ראשית, במה שלא לקחנו אחריות על חיינו.
אשמנו – באמת אחראים אנו לכשלונותינו, ובעיקר – אחראים, מחויבים ויכולים אנו להתמודד אתם, להֵחלץ מהם, לתקנם ולהעלותם.
אשמנו – אש-מה / א-שמה – במקום שיאיר אור ד' את נפשנו, יצאה אש פראית, זרה, אכלה והחריבה את נאות חיינו, ועשתה אותם לשמה ולשממה סתמית וזנוחה, אי שם, לאשמנים כמתים.

בגדנו

מקור, שורש ויסוד כל כשלונותינו, חורבנותינו וגלויותינו, היא התכחשותנו והתנכרותנו לעצמיותנו, והתעמרותנו בה, המרתה הנואלת בזהות זרה ונכרייה, ואבוד האותנטיות. חטא החטאים, חטא אדם הראשון, שמתוך קטרוג הלבנה וחטא הארץ, שעם ששורשו ותכליתו נשגבים מאד, חפץ החריגה, הטרנסצנדנטיות של האדם, "והייתם כא-להים", מכל מקום הינו סיבת כל החטאים והמארות, החורבנות והגלויות, "ואני בתוך הגולה".

בגדנו – בבריתנו עם ישראל ועם הדור הנפלא הזה, עם הקב"ה ועם תורתו.
בגדנו – בחובת העלאת אור אמונת עתנו ובצפיית הישועה והגאולה המיוחדים לדורותינו.
בגדנו – בעצמיותנו על כל מעגליה, באנושיותנו, בישראליותנו ובאישיותנו המיוחדת.
בגדנו – במה שלא פנינו להקשיב לקולה היִחודי של עצמיותנו הבלתי נכפלת,
לגלות את האות המיוחדת שלנו בתורה, את חובתנו ושליחותנו, תפקידנו ויעודנו,
לזהות אותה ולהזדהות אתה, לאהבה אותה ולשמוח בה מרוב כל, ולשקוד באמונה ובטחון, דבקות וודאות על הוצאתה אל האור והפועל.
אחר ה'סור מטוב', בא ה'עשה רע', ההתנכרות האקטיבית, המרת זהותנו בזהות זרה, נכרייה.
בגדנו – לבשנו בגדים לא לנו, סיגלנו מדים-מדות לא לנו, התחפשנו, התמסכנו, כדי לכסות על בושת ערוותנו, כדי לברוח מא-להינו ולהסתתר מעצמנו, ולתקוע סכין בגבנו, כדי להרשים ולהונות את זולתנו וסביבתנו,
בגדנו – לבשנו בגדי זרים, במקום את בגדינו, לבשנו בגדים צואים במקום את בגדי כהונת גוי קדוש, לכבוד ותפארת ולכפרה.

גזלנו

לא שמחנו בחלקנו, ולא הסתפקנו במנת גורלנו העליון, בחומר גלם חיינו, והכנסנו ניצוצות זרים – שאינם שלנו ואינם מתאימים לנו – בתוך ארג חיינו, ולזככם ולהעלותם אין בידינו, מפני שאינם שייכים לשורשנו, ואין כֹוחנו שולט עליהם, והרי הם מעכבים את כל סדרי מעלות הקדש בנפש ובעולם, ובמדרגת הזמן, בחיי שעה ובחיי עולם. ממקור שקיקת קנין הגודל והשלמות, ואי הסתפקותנו במועט ובחלקי, מתוך תודעת חסרוננו ועוניינו, נסינו לרקום את מסכת חיינו, מחוטי חיים נכריים, הטלנו אל מערכת חיינו גזרי עצים אחרים, ולִבִינו מהם אש חיים זרה, בִּקשנו השפעה זרה, לקחנוה בזרוע, עשינו ממנה מסכה והתמכרנו לה, והיא לא תצלח. שידדנו מערכות טִבענו, פיתחנו מערכות שיטתיות ומתוחכמות, עקיפות וסמויות, עדינות ונאורות, של גזל לכל ענפיו.

גזלנו – ולא רק חמסנו, גזלנו ולא רק גנבנו, גזלנו, בגלוי בחוזק יד ובזרוע, את אבינו ואמנו, הקב"ה וכנסת ישראל.
גזלנו – מתוך גסות, פראות, כוחנות ואלימות, חוסר רגישות ואכפתיות לכאב ולצער, לסבל ולעלבון שגרמנו בכך, ולקושי התשובה. והגזלה – אף שאותנו לא תחיה – הרי היא גם כשהיא רק שוה פרוטה, עושקת את הנגזל ואף נוטלת נפשו.
ובשעת הנעילה מתחננים אנו לא-ל נורא עלילה – "ותתן לנו ד' א-להינו באהבה את יום הכפורים הזה…למען נחדל מעושק ידינו ונשוב אליך…", למען נחדל מן הגזל המעכב את עילוי הרצון לטובה ולקדושה, ומה מאד צריך להתחזק בזה ולקוות לתשועת ד', לזכות בשלמות לחדול מעושק ידינו. ובת קול יוצאת מהר סיני ומצווה: השיבו את גזלת הדל אשר בבתיכם.

דיברנו דופי ולשון הרע

השפלנו והעכרנו, השחתנו וטִמאנו, את כוח הדיבור, הארת צלם א-להים שבאדם, ועיקר מהותו וערכו – האנושי הכללי, "רוח ממללא", והישראלי המיוחד, הנבואי והמלכותי, התורני והתפִלתי, "הקול קול יעקב". זיהמנו את מרוץ החיים היסודי שבאדם, הזורם רצוא ושוב, מן הפנים לחוץ ומן החוץ לפנים, המנביע ומביע, מפזר ערפל ומגיה אור, מברר וממצק, מתסיס ומפרה, מתגבר ומחבר.  פגמנו בדיבור, שהוא מהות האדם, שתכליתו המקורית היא, להבקיע את חומות הברזל שבין אדם לא-להיו ולעצמו, לחברו ולחֶברתו, להרבות אמונה ואהבה, להביע את הבלתי ניתן להבעה, את פלא רז החיים, ולהתייחד בו באהבה עם הזולת. "אז ידלג כאייל פסח ותרון לשון אלם". הרבינו בו בָאשה, במקום לבסם בו את אויר המציאות, הצַפנו בו את ביבֵי השופכין שלנו, במקום להנביע על ידו את התום והטוהר, האצילות והעדינות שבנו, גרמנו בו כאב וצער, יסורים ובושה, במקום שמחה וקורת רוח, אושר ועדנה. החלשנו וקעקענו בו את חומת האחדות והלכידות של החברה, במקום להעצימה ולחזקה. הכינו בסלע הלב במקום לדבר אליו.

דיברנו דופי – במקום ללמד לדון ולהכריע לכף זכות, הטלנו דופי, הבטנו והתייחסנו אל הפגם, החסָרון והגנאי, הדגשנו והבלטנו אותם, ובזאת גופא הגדלנו והעצמנו אותם.
דיברנו דופי – התייחסנו לאנשים כאל 'דברים', חפצים, הדפנו ודחינו אותם במקום לקרבם ולחבקם.
דיברנו דופי – דו-פי, אחד בפה ואחד בלב, אחד בפניו ואחד שלא בפניו, דו-פרצופיות, צביעות, חנופה, חוסר כנות, מרמה.
דיברנו דופי – דרשנו דרשות של דופי, אמוניות, מוסריות והלכתיות, זלזלנו בכוח הדיבור, דיברנו דברים בטלים, דברי הבל ורעות רוח, דברי נבלה וניבול פה, דיבורים של חולשה ומורך, ספק ויאוש.
דיברנו דופי – פגמנו גם בסגנון הדיבור, בדיבור וולגרי, צעקני, גס, רזה מדי או מתלהם ופתטי מדי, ואפילו תוך כדי לימוד תורה ואֹמר תפילה.
דיברנו לשון הרע – נתנו פתחון פה לרע, לנטיית ההתנשאות העצמית והתפשטות החיל, שאינה מבטת אל היושר והצדק, לאף ולזעם, לשאיפת ההרס והחורבן, ההחשכה וההשפלה.
דיברנו לשון הרע – דיבור מרע ומשחית, מעליב ומכאיב, מהרס ומחריב, מזהם ומטמא, אותנו ואת זולתנו, יחיד ורבים, פנים וחוץ.
דיברנו לשון הרע – בלשון הקודש, שנועדה לבטא את רגשי הקודש היותר נעלים והרוממים, ואת המושגים היותר נשגבים.

העווינו

העווינו – עיקמנו ועיוותנו את היושר העצמי והתום המקורי שלנו, את נפשנו ואת דרכינו, בין אדם לחברו ולמקום. א-להים עשה את האדם ישר, ואנו נסתבכנו בסבכי מלחמת החיים, ביקשנו חשבונות רבים, טעינו וכשלנו, ונלכדנו בסבך מחשבות אוון ורע. פגענו בישרות היסודית שלנו, ושיבשנו בזה את המצפן הפנימי שלנו, הלב היודע טוב ורע לפני כל לימוד והתחכמות, המכוון ומדריך את חיינו אל אורחם ונתיבתם. העווינו מידותינו, דרכינו, ומעשינו, עד שעלולה תורתנו להיות לנו לסם מוות. ותוצאה העקבית החמורה מכֹּל, היא שאת כל זאת, הקרננו, השפענו ופעלנו על זולתנו וסביבתנו. ו"לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב".

והרשענו

השתעבדנו לרשעה, תהום החומריות והתאוות הגסות של יצרנו הרע, לנטיית ההשטנה והחבלה, חרדנו חרדה רבה מדי לעסקי העולם הזה, לאהלי רשע. כאמצעי למטרת ביצור סיגי ומותרות החיים, והפקת עוד ועוד עונג, עוצמה, כבוד, כסף וכיוצא באלו. התמכרנו לרשע המוחלט, לאופל-שפל הרע לשמה שבתחתית יצרנו הרע, לא כאמצעי, אלא כתכלית. חפץ הרע וההשחתה, המיתה והחורבן, החדלון והאין, בתור מגמה האחרונה, לא על מנת להפיק הנאה ועונג, אלא על מנת להתענג על הרשע, על תוצאותיו המשחיתות והמכאיבות, ובעיקר על עצם עשייתו. היינו לרשעי ארץ, שתומי-רעי עין, פסימיים, מבלי עולם, משחיתי היישוב ומפריעי החיים החברתיים והפרטיים, בזדון לבם ורשעתם הנוראה. הגדלנו רשע, בהרשעת עצמנו וזולתנו, יחיד וציבור, אדם ועם, דור והדור. הרשענו צדיק והצדקנו רשע, למדנו, דננו והכרענו לכף חובה את הכל, כלל ופרט, מתוך טומאת הלב הרע, המרושע, יצרנו אווירת רשעה.

זדנו

הלכנו בדרכי הרשעה השכלית והרצונית, הקנטרנית והחתרנית, המכוונת והאידיאולוגית, הכשרונית והערמומית, הגאוותנית והיהירה, העוברת בפרסום ובשאט נפש, המתלוצצת בד', תורתו וחכמיה, הזוממת ומתחבלת, רוקחת ומבשלת, המזידה את נזידה, בצדִיה ועזות, לא מתוך כהות-לאות, חולשה ועייפות, לא מתוך רוח שטות של טפשות ובערות, לא מתוך רוח סער-עוועים של תגברת יצריות ותאוות, אלא מתוך הזדהות מודעת ומוצהרת עם הרע, מיוסדת על לימוד וחשיבה.

חמסנו

מימשנו את חמדנותנו-קנאתנו הכפייתית, את נטייתנו האובססיבית לפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, להשתלט על כל מרחב אפשרי, לגלות ולהסיר כל דבר ממקומו, רוחני וגשמי, ולנכסו בכל מחיר, יהא ערכו מה שיהיה, באלימות פסיכולוגית, מילולית, פיזית, מעודנת ומתוחכמת ככל שתהיה, מִלאנו את הארץ חמס.

היינו כתחמס, העוף הטמא, הנקרא כך על שם שחומס שאר העופות וגוזל אותם, והנקרא בירושלמי חטופיתא, ומדה זו כוללת כל מניעת טוב מזולתו, היא היפך מתנת-מדתם הטבעית של ישראל, גומלי החסדים, ושקול הוא החמס כשלוש עברות חמורות, "ואוהב חמס שנאה נפשו" ו"מאיש חמס תנצרני ותצילני".

טפלנו שקר ומרמה

שקר הוא החלק הפרוש מהשלם, הפרט המנוכר לכלל, ההווה המנותק מהעבר ומהעתיד, הפרספקטיבות המסוימות, הקטועות, המתיימרות להיות השלמות והכלליות, שאין ולא יכול להיות להן קיום ומעמד יציב, תמידי, ולא תצא מהן ברכה והתעלות. השקר הוא הבן הממזר של בקשת אמת נכזבת, שלא זכתה להתבגר, להבין ולדעת את עיקרון ההשתלמות האין סופית של החיים, עיקר האמונה, לשמוח בחלקיות, לאהוב את העמל, וליהנות מן היגיעה, ולשאוף לעוד ועוד, ולא נותר לה, אלא לברוא עולם של אמת שקרית, דמיונית ווירטואלית, לשקר מתוך פחד, בושה, לחץ, מתוך נסָיון נואש למצוא חן, ליַפות מעט, עולם כעור ומנוול, ולמצוא בו מפלט מן הפחד והבחילה, העיפות והיאוש.
מרמה הוא שקר כפול ומכופל, במה שהמרַמה אינו מאמין ומתכוון למה שהוא אומר, אחד בפה ואחד בלב, אלא חפץ להתעות ולהזיק, להונות ולהוליך שולל, ולעתים אף את עצמו מרמה האדם. מדת המרמה היא היפך הכנות ויושר, האמת והאמינות, מצרנית היא לצביעות ולהתחסדות, לאוון ולחמס, לעוולה ולדמים, היא המניפולטיביות חסרת המעצורים, בשֵרות האינטרסים האנוכיים הפעוטים והגסים של האדם. שורשהּ, הפער המשפיל והמעליב שבין בתי גוואי הנשמתיים הקדושים והטהורים שלנו, לבתי בראי שלנו, הרוחניים והנפשיים, המסובכים והנפולים, וביניהם לבתי בראי-דבראי שלנו, המילוליים והמעשיים, הקרובים יותר לבתי גוואי שלנו, באופן כל כך נואל ומביך. שיאה של ההליכה בדרכי ומנהגי הרמייה, היא תשובה של רמיות, ו"ארור עושה מלאכת ד' רמיה".
טפלנו שקר ומרמה – בנינו ערים בצורות, בניינים וחומות, שהטיח המדביק אותם הוא השקר והמרמה, צֵרפנו חיברנו והידקנו שקר לשקר, מרמה למרמה, שקר למרמה, וגרוע מזה – שקר לאמת, הוספנו והגדלנו שקר, חיברנו וחיזקנו קשר אנשי שקר, במקום להפריד פועלי ופעולות אוון-שקר, וכל זה, על מנת לצור ולצייר תמונה אמינה, משכנעת, לכונן עלמא דשיקרא, לשכון ולשכן בו.
טפלנו שקר ומרמה – פסלנו במומינו והדבקנו תווית של 'שקר' ו'מרמה', על אנשים ודרכים, על רעיונות ומשנות, מתוך שכרון גאוה, הֵעדר ענוה וסבלנות, ואי רצון ופחד להתמודד אתם כראוי באמת.

יעצנו עצות רעות

העצה הטובה, היא הבניה יחדיו של עץ החיים הכללי האורגאני, של כל בריותיו של הקב"ה הלווין זה מזה, ו"תשועה ברוב יועץ". היכולת והזכות לייעץ, היא הפרי הבשל של האישיות הבוגרת, "בן חמישים לעצה", שאחרי "בן ארבעים לבינה". זוהי היכולת להפליא לחבר רוחני וגשמי, לתרגם עקרונות רוחניים כלליים, מופשטים, לדין אמת לאמִתו, להכוונה והדרכה, אידיאולוגית, מפעלית ומעשית, של הזולת, היחיד והציבור. זוהי היכולת של ההזדהות, האמפתיה העמוקה החודרת ומתבטלת אל הזולת, לדעתו מבפנים, ממקומו, להבין את הראוי והנכון, הרצוי והבונה אותו, ולתת לו עצה הוגנת לו. זוהי היצירתיות הרוחנית היותר מתקדמת ומשוכללת, מעשה האמנות החד-פעמי, של ליכוד האידיאה והמציאות, "פלא יועץ… שר-שלום". וכשלא זכינו למעלה זו, יועצים אנו עצות רעות, ומקלקלים במקום לתקן.
יעצנו עצות רעות – שֹרש הכשָלון, הוא בוסריות העמדה האגוצנטרית, הסגורה בתוך עצמה, הרואה הכל רק מבעד למשקפיה, ואינה יכולה לשים עצמה במקום הזולת, ועוד פחות מזה, לרצות ולהבין את מה שטוב לו, כדי לתת לו עצה הוגנת לו. וכשמצטרף לכך, חוסר היכולת הרוחנית המיוחדת של "דין אמת לאמיתו", התוצאה היא, חוסר אחריות הנובע מחוסר תבונה ובגרות, רגישות, ועדינות, שיקול דעת שטחי, צר, פשטני, שעיקרו 'מה טוב/יצא לי', ובמיטבו, 'מה היה טוב לי אילו אני הייתי באותו המצב'.
יעצנו עצות רעות – יעצנו לפי דרכנו ונתנו לפני עִוור מכשול, ולעתים, עצת רשעים המבקשת להכשיל, "עצת אחיתופל".

כיזבנו

הפחנו והפרחנו כזבים, שמועות, רעיונות והערכות חסרות בסיס וקיום, כאילו הם אמת צרופה. היינו מעיין אכזב, אכלנו והאכלנו לחם כזבים, אכזבנו את עצמנו, והתאכזבנו מעצמנו. הצבנו לעצמנו משימות ויעדים, צודקים ואף הולמים אותנו, אך לא חתרנו ולא הגענו אליהם, מתוך חוסר היכולת לזהות בעצמנו את האמת הפנימית והיכולת הריאלית שלנו, או שהלכנו בגדולות ובנפלאות ממנו, התנפצנו והתרסקנו על סלעי המציאות, ובמקום להתפכח וללמוד לדעת את מקומנו, המשכנו לכזב לאחרים ולעצמנו. הכזבנו את זולתנו, הבטחנו הבטחות, פיזרנו מקסמי כזב, נבואות שקר, ויצרנו ציפיות, ולא עמדנו בהן, היינו לא עקביים, לא צפויים, קרטענו וגמגמנו, התחלנו ונסוגונו, מתוך עצלות ורשלנות, זחיחות וזלזול, או גם מתוך מוגבלות וחולשה, חסרונות ופגמים, וגרמנו מפח נפש, ונותרנו אנו והותרנו את זולתנו, דוויי אכזבה, וחסרי אמון. היינו כנחל אכזב, אנשים שאי אפשר להאמין להם, שאי אפשר לסמוך ולבנות עליהם, מפני שלרצונם הטוב ולהתלהבותם אין קיום אלא לפי שעה, מפני שמקור חכמתם ורצונם, כוחם וערכיותם, דל ונדלה הוא. אכזבת האכזבות היא תולדת העקשנות וההתיימרות להיות נחל איתן, כזב הכזבים הוא הכזב הקדוש.

כעסנו

מידת הכעס, שורשה בחפץ השלמות הגמורה והמוחלטת, וציפייתנו-תביעתנו, מעצמנו ומהזולת, שאינה באפשר בעולם הזה ובגוף הזה, ב'מיטבה', מופיעה היא כ'ריתחא דאורייתא', הכאה בלב אבן המורים, כנתינת עין שורפת כל קרתנות קטנה וקטנונית, וגם אז יוצאת מחאה א-להית נמרצת, המסיגה חכמים אחור, עד ישכילו לדבר ולא להכות, לתקן ולא לכלות. בשפלותה, מופיעה היא כפרץ זעם אינסטינקטיבי, עכור ואלים, המסתער לאבד ולהשמיד, לפגע ולדרוס, כל מה שלא ממלא אחר ציפיותיו האנוכיות הנמוכות, לא מעריך את מרכזיות אישיותו, ולא מציית למצוותיו המלכותיות. ההבדל בין 'ריתחא דאורייתא' ל'כעס האוויל והכסיל', הוא ההבדל בין ה'בטן הכרסתנית ההמונית', לבין 'כליותיו של אברהם אבינו'. המכנה המשותף, הוא האימפולסיביות האינסטינקטיבית, 'תגובת הבטן', שאינה עוברת דרך המעבדה השכלית, ועל כן לא רק שאינה מקדמת ובונה, אלא הורסת ומחריבה עד היסוד את הנכעס, וביותר את הכועס.

כיחשנו

הכחשנו האמת, כפרנו בה, שללנו אותה, נלחמנו בה, והתכחשנו לה, לא הודינו בה, התעלמנו ממנה, השתמטנו מנטל אחריותה הכבד, המחייב והתובע, הכואב והמייסר של האמת, האמת הגדולה (גדולת שלמות אין סוף, המחייבת התגדלות-השתלמות אין סופית / גאולה קמעא קמעא בדרך הטבע, המחייבת פעולה עם א-ל במגמת הארת הקודש שבחול ובטבע), והאמת הקשה (רע ורשע, עוולה ואכזריות, סבל וכאב, חולי ומוות, צדיק ורע לו, המחייבים עוז וענוה אדירים להמשך העלאת אור האהבה הטוב והחסד / גוי צדיק ושואה לו, המחייבת הארת אור אמונה ודעת א-להים חדש על ציון). האמת שבין אדם למקום, "כיחשו בד' ויאמרו לא הוא", האמת שבין אדם לחברו, "וכיחש בעמיתו בפקדון".
הכחשה, אינה דווקא, ביטול מוחלט, אלא גם, הקטנה וגימוד, צימוק ומזעור. הפיכת האמת הגדולה, או/ו הקשה, לכחושה ורזה, קלה אף קלילה, לטריוויאלית ובנאלית, חמורה היא לעתים, יותר מהכחשה ומחיקה מוחלטת, כחומר עבודה זרה ואליליות, על פני הכפירה.

לצנו

אוי לנו כי היינו לליצנים, ליצני ישראל, ישבנו והושבנו במושב לצים, הלכנו אחר ההבל ונהבלנו וההבלנו. מבלים אנו את חיינו בהבל ותוהו, בשחוק והיתול, ב"דַּבֶּרֶת" אין סופית שאינה אומרת דבר, שהיא אך למחסור, שבויים בתרבות ה'סתם' וה'כלום' וה'כאילו', שקועים עד צוואר בביצה של קלישאות ריקות מתוכן, ומנועים מעצם העבודה המוסרית, מהתייצבות על ראשית מסילת הישרים, הזהירות, והליכת ההתעלות בה. הסתפחנו לכת לצים שאינה רואה פני שכינה, יורשת גיהינום, גורמת כליה לעולם, ומביאה עליה ייסורים. הליצנות הפסיבית, היא חמדת הלצון הטבעית לאדם, הימשכות הלב הפותה והדעת הקלה, אחר השחוק וההיתול, ההבאי וההבל, העברת הזמן, בילויו ושרֵפתו, הבטלה וישיבת הקרנות חסרת האחריות והמעש. גרועה ממנה הליצנות האקטיבית, הציניות השמה הכל, ובייחוד כל דבר, איש, וערך, ובייחוד דברי תורה ותלמידי חכמים, ללעג וקלס, לקריקטורה ומפלצת, לחוכא ואיתלולא. חתרנות בלתי נלאית במגמת 'חשיפת' ההבלות והריקנות, הטפלות והתפלות, חוסר הטעם והערך של הכל, והשמת החיים בכללם ועל כל פרטיהם, ליריד הבלים וקרנבל שוטים, שלא לומר קרקס פרעושים.

זהו הניהיליזם, האינטלקטואלי והמוסרי, המבקש בארשת מתחסדת-מיוסרת של פכחון מריר, לנקב את בלון התרבות המנופח, לפוגג את בועת הסבון של ההיסטוריה, ולגאול אותנו מאשליית האמת והטוב, הסדר והתכלית, ומעריצות כל משנה ואידיאולוגיה, וקל וחומר – אמונה ודת, בכשרוניות יצירתית וירטואוזית, ובשנינות שיח מהלכת קסם ומתעתעת בסבך כרכורי התפתלויות ניסוחיה, של בעלי עציבו דטחול, והעין הרעה, המיואשים מעצמם ומהעולם, של אלה שאין להם ספק בהעדר האמת והערך, התקוה והתוחלת, האמונה, הבטחון והוודאות. ליצנות זו, היא עצמה הנפילה לגיהינום, להעדר, לריק, לתוהו ולחושך, אך היא גם מוסכת את רעל יאושה בעורקי החברה ופועלת הרס וחורבן, ואין לה תיקון אלא בייסורים קשים, שרק בכוחם, להפיג את שכרון זחיחותה וגאוותה, שהוא שורשה, לזעזע ולהבקיע את חומת הפלדה של הציניות והספקנות הוודאית שלה, ולהנביע ממעמקי שאול הליצנות את הענוה הפשוטה, והיראה הטהורה, שיביאו עמם את האהבה, השמחה ואף השחוק והשעשוע.

מרדנו

מרדנו במלכות שמים, פרקנו עול תורה ומצוות, הגיון ודרך ארץ. מרדנו במלכות בית דוד, פרקנו עול אחוה ואהבת ישראל והדור. המרד הטוב, הקדוש, מקורו בסלידה מן השקר והעוול, ואף מן הקוטן והצמצום, חותר הוא להפיל את המערכת הקיימת, על מנת לבנות מערכת אלטרנטיבית חדשה, אמיתית, טובה וצודקת יותר. נושאי דגלו ומוביליו, הם הנשמות דתוהו, הגבוהות מנשמות דתיקון, האידיאליסטים הגדולים, שאינם מוכנים להתפשר עם הסדר הקיים, הרוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם דוגמא לו, מתקוממים הם על מנת להקים, מהרסים הם את הבנוי לפי מדת העולם, על מנת לבנותו מחדש. ובעקבא דמשיחא, חוצפא – מלכותא בלא תגא – ישגא.
פשע המרד, הוא בהרמת יד על האמיתי והצודק, הטוב והישר, או גם החלקי והטעון תיקון, מתוך חוסר תבונה, ריאליזם ואחריות, ומחשבה לתקן ולשפר על ידי הכאה או שבירה, או מתוך גאוה פראית של היודע את רבונו ואומר: 'אנא אמלוך', או מתוך רוע וחפץ השחתה והרס, מבלי להציג שום אלטרנטיבה, או מתוך מרדנות לשמה, אנרכיזם רדיקאלי, של הנשמות של עולם התוהו הגרועות, החפצות לפרוק כל עול, היודעות רק לשבר ולא לתקן, לשלול הכל ולירות לכל הכיוונים, אל כל מבנה ומערכת, סמכות והיררכיה, ללא הבחנה, מתוך חמת זעם עצמית, שנאת חינם עיוורת, טוטלית.

מרינו דבריך

בנים סוררים ומורים היינו, לא קבלנו מרות, לא שמענו בקולך, לא קיימנו מצוותך, משורש העדפת הקול הפנימי, על הציווי ההטרונומי, נהגנו ופעלנו שלא כרצונך, למרות רצונך, למורת רוחך, בניגוד לרצונך. המרנו רצונך ברצוננו, מתוך העדפת הבנתנו, שיקול דעתנו והכרעתנו, או מתוך איבוד עשתונות והיסחפות אחר חושינו, יצרנו, רגשותינו. זלזלנו בדבר ד' שבתורה שבכתב ושבעל-פה, בערכיה ובעצות-מצוותיה, בדרך ארץ שבה ובמנהגיה. מרים היו לנו דבריך, כיוון שאמרנו לאור חושך ולחושך אור, הפכנו מתוק למר.

נאפנו

הדיבר השביעי, המקביל ל"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", איסור עבודת ד' והחיים, בשיתוף, שלילה נחרצת של חיי פיצול ופיזור, בלוי ובדור, של נאפופי 'סובלנות' 'ותרנות' ו'פלורליזם', הוקעת כשלון הכוח, להתרכז באהבה האחת, באמת האחת, ולהתמסר אליהם כליל. נטיית הזנות, היא נטייה נפשית טבעית עמוקה, קמאית, ששורשה בקדושה היא האהבה העליונה, ושאיפת ההרמוניה עם הכל, המקלקלת את השורה, וגילויה הנלוז – החשק והדחף לצאת החוצה, לרעות בשדות זרים, לחפש את האהבה והאמון, האינטימיות והאושר, מחוץ לבית, מחוץ למערכת היחסים הפנימית העצמית. האובססיה לבנות את החיים באינטראקציה עם כוחות זרים, לצאת אליהם, להתחבר ולדבוק בהם, להתמכר אליהם, מתוך חוסר סִפוק ותסכול, וגם מתוך סקרנות והרפתקנות, בוגדנות, חמדנות ותאוותנות, וגם מתוך אלימות, ושתלטנות, המתענגת דווקא על גזלת כבשת הרש, והחפֵצה לכונן את אושרה דווקא על עִיי חורבות אושרו. נטייה זו קימת ומופיעה בכל כוחות החיים, מישוריהם ומערכותיהם, בחלום ובהקיץ, ברצון, במחשבה, ברגש, בדמיון, בדיבור ובמעשה, בעניינים רוחניים וגשמיים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. היא המקבילה של גזל, אלא שבגזל התנועה העיקרית היא מן החוץ אל הפנים, גבורה מעוותת, כוחניות אלימה, ובניאוף, התנועה העיקרית היא מן הפנים אל החוץ, אהבה חולנית, רכרוכית, חלושה, ותרנית.
הניאוף במובן הפשוט, הרגיל, הוא תולדת מחלת הנפש הזו, בהתפרצה דרך הבטן הרכה של יצרא דעריות, וגומרת היא את פעולתה, בבולמוס יצרא דעבודה זרה, לא עבדו ישראל עבודה זרה, אלא כדי להתיר להם את העריות, אך גם, לא כשלו ישראל בעריות, אלא כשלב בהתדרדרות לזנות בעבודה זרה. הניאוף המובהק הוא עם אשת איש, והוא מערער את האמון המשפחתי, בין איש לאשתו, ובין ילד להוריו, אך כל מערכת יחסים אינטימית מכוערת, לא הגונה, לא כשרה, אסורה ופסולה, הרי היא בכלל האיסור והסטייה, ההזדהמות והטומאה, ההרס והחורבן.

ניאצנו

מאסנו ובזינו, חֵרפנו וגידפנו, געלנו ולעגנו, קצנו ושיקצנו, תיעבנו וחיללנו, הכעסנו והקצפנו, בסתר ובגלוי, בדיבור ובמעשה, ובעיקר – באומר חיינו, את כל ערכי וקָדשי ישראל והאדם, הנאצה, היא פרצופה המעווּת ללא הַכר של הקנאות לאמת, השוללת בהחלט ובחריפות, כל עמדה אחרת, כשהיא משתקפת מבעד לשפלותנו טרוטת העיניים, תקופת הפאניקה וחמת הזעם ההיסטרית, והגרוע מכל, עטוּית אצטלת הקנאות הקדושה, ובאמת, אחוזת פחד ושנאה, שנוקת גועל ובחילה, מוצפת מיאוס ותעוב, אל מול כל קמצוץ של גודל ורוממות, אצילות ועדינות, טוהר וקודש. אצנו לנאץ תוכחת ומוסר, עצת עליון קדוש ישראל ואִמרתו.

סררנו

היינו, עם, דור, בנים, סוררים, מרדנים ועקשנים, רע היה סורנו. סרנו מן הדרך הישרה והלכנו לאיבוד, איבוד הצפׁון, המצפוּן והצפוּן. סררנו, התרחקנו, רחקנו, וכפלנו סורנו, סרנו, הסרנו וסררנו, דברנו סרה, מתוך שיבוש וטירוף תשתיות ומערכות מוסרי עמוק, יסודי, שמיסוד ערלוּת קשה ואטימות עיקשת, הֵעדר חכמה, שמחסרון ענוות ההאזנה, ההקשבה, השמיעה, להורים ומורים, לאביו ואמו, לקב"ה ולכנסת ישראל, לחיים הישראליים ולתרבותם, שממקור הרצון להטביע חותם ייחודי בעולם, לחדש וליצור, ולא רק לקבל ולשכפל. שובבות פראית, פרוקת עול ומשולחת רסן, כפרה סוררה סרר ישראל, 'כתורא דאתפטם ובעיט'.

עווינו

מתוך ובעקבות, "העווינו", תהליך העיוות הפנימי הרוחני והנפשי, וגרמתו לאחרים, 'עווינו' כפול. עווינו – נטינו בפֹעל ובמעשה מדרך הישר, ללכת בדרכים נפתלות ועקומות, פעלנו מפעלים ופעולות עקומים ואף מעוותים, עיוותנו הכתובים והדין, עשינו עוונות ולא רק חטאים, במזיד ולא רק בשוגג, מתוך עיוות השכל ולא מתוך תגבורת תאוָה. אחרי הלבבות-התודעה המעוותת, נמשכים המעשים המעוותים, ואחרי המעשים, נמשכים הלבבות, והעיוות הנפשי והרוחני, והקרנתו-השפעתו על הסביבה הולכים ומתעצמים. עווינו – התעוותה לגמרי אישיותנו, מסכנו בקרבנו רוח עוועים, רוח- בלבול-ערבוב טירוף, נעשינו נעווי לב, ואחוזי עווית, מעווי דרכים ונתיבות.

פשענו

חטאים – אלו שגגות, עוונות – אלו זדונות, פשעים – אלו מרדים. הפשעים הם המעשים המוציאים אל הפעל את נטיית המרד, אך שלא כב'מרדנו', לא מדובר על הרמת נס מרד והכרזת מהפכה הירואיים, אלא התפרטות-התפרצות נקודתית, יום-יומית, בנאלית, תולדת זעם חינם, וחפץ פריקת עול קבוע, בזדון ושאט נפש, גם במקום שאין המיית הנטיה החמרית הגסה גורמת, ואפילו לא התודעה המעוותת, וגם כנגד החוקים היותר רחוקים ממטרתם, מחוש ההרגשה של האדם. והולכים אנו ונהיים ל'פושעי ישראל' ברוחם, נפשם וגופם, מסגלים את תכונת הפשע, חפץ המרידה ופריקת עול הקודש, מתוך כעסנות הדיוטית, הבאה מתוך הריחוק הנורא שלנו, מצד עבי החֹמר, מהאצילות הקדושה של הוד החיים, המוארים מאור ד' אשר במכמני המשפטים הקדושים, והפשעים שפרטו את נטיית המרד, הם המחזקים ומעצימים אותה, כלל ופרט וכלל.

פגמנו

לא רק שלא תיקנו ושיפרנו, פיתחנו ושכללנו, לא רק שמיעטנו וחִסרנו במלאכתנו, מלאכת שמים, אלא, פגמנו, פסלנו, קלקלנו, השחתנו, שיבשנו, גרמנו מום ונכות, בכל אשר פנינו. פגמנו עצמנו, בריתנו, אזנינו, סכינינו, כבודנו, כתובתנו, שטרות חובותינו, משפחתנו, ייחוסנו, קדשינו, אבני היכל ומזבח. פגמנו פגימה כללית ולא רק חלקית, נתנו לחיינו בכללותם טעם לפגם. פגמנו הלבנה, כנסת ישראל, במקום למלא פגימתה, גרמנו לחמה לראות פגימת הלבנה, במקום לייחדם בייחודא שלים. הורדנו והשפלנו העולמות, במקום למלא את חלקנו הטוב והמטיב במציאות, כפי שורש נשמתנו. נסוגונו אחור, לרפיון וחלישות בוסריות הפג.

צררנו

היינו שונאים, עוינים ואויבים אקטיביים, לעצמנו ולזולתנו, איש לאיש, סיעה לסיעה, ציבור לציבור, ברוחניות וגשמיות. העקנו, דחקנו ולחצנו, הצרנו צעדים, תיעלנו מן המרחב אל המיצר, בין המיצרים, מיצרי שאול. הטלנו מצור ומצוק, בשאיפה להשחית צורה, להביא צרה צרורה, במסגרת מדיניות 'צר לנו המקום', שמתוך צרות לב, עין ואופקים, בחמת זעם של 'אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם', השיבוש-עיוות של ההתמסרות הנחושה למיצוי הייחודי שלנו, זוהמת ארס טומאת איש צר, צורר ואויב, המן הרע הזה, עמלק, המזנב דווקא בנחשלים. כרכנו, צררנו וקשרנו מחשבה לדיבור ומעשה, רע לנבלה, עשינו עבירות חבילות חבילות. צררנו את צרור החיים דלעילא, דביה חיי כולא, היסוד הכללי, וצררנו אותו בצרורנו הנקוב.

ציערנו

עברנו על הכלל המוסרי היסודי, ובמקום לאהוב ולשמח, לעודד ולהצהיל, להחיות ולהאיר, מנענו שפע טוב והארת חיים, למרות שיש לאל ידינו לעשות, ואף ציערנו, וגרמנו צער, כאב פיזי, סבל נפשי, ייסורים רוחניים, מרירות ודכדוך, דאגה וחרדה, תוגה ועצב, עליבות ואפסיות, עגמת נפש ואזלת יד, והחמור מכל, לעתים אף התענגנו על הצער שהסבנו לזולת. ציערנו בעלי חיים, אנשים חלשים וילדים קטנים, את הקרובים לנו, האוהבים אותנו ומייחלים למוצא פינו. ציערנו, מתוך לב רע, הכולל כל בהכללה שלילית, שלעומת הכללת הכל החיובית של לב טוב, מתוך ערלות הלב, העומדת ביסוד היכולת לפגוע, להעליב, להונות, להתכבד בקלון חברו ולהלבין פניו.
הלב הטוב, מלא אהבה, גדוש חסד, שופע טוב, מלמד, דן ומכריע לכף זכות, שמח בטובת חברו, וראך ושמח בלבו, רוצה וחפץ בה ועושה למענה. לעומתו, הלב הרע, מלא שנאה, גדוש זעם, שופע רע וארס, מלמד, דן ומכריע לכף חובה, מצטער בטובת חברו, מקנא ופועל למונעה, מצערו, מכאיב לו, גורם לו סבל וייסורים.
היכולת לצער את הזולת, היא פרי באושים של ניכור, זרות, אדישות וציניות, המרקיבים ונהיים לתסיסת רוע אפל ושפל, מעלה צחנת פגרים, של מעמד נפש סולפסיסטי ונרקיסיסטי, ילדותי ואגוצנטרי, אישיות סגורה ואטומה בתוך עצמה, נטולה לחלוטין את כשרון הסימפטיה, האמפטיה, האהבה והאכפתיות, היכולת להצטער בצער הזולת, לחוש אותו כמו את צערה. ויש לזכור ולהזכיר, גם גרימת צער בעקיפין, ואף בלא כוונה, פֹעל יוצא היא, של חוסר עדינות ורגישות מוסרית ישראלית, של רפיסות קבלת האחריות המוסרית.

ציערנו – הִצערנו, עשינו כל דבר לצעיר, קטן, מִעטנו וזלזלנו בערכו, חשיבותו ומשמעותו. הגדלנו את צער השכינה, צער הפירוד של כנסת ישראל מדודה, האידיאליות המהותית ממקור תענוגיה.

צִערנו אב ואם

מצוות כיבוד ומורא אב ואם, חקוקה היא על הלוח הימני של לוחות הברית, בכללן ובסיומן של הדברות שבין אדם למקום, ולקראת דברות הלוח השמאלי, שבין אדם לחברו. מקומן מבטא במדויק את ערכה ומשמעותה, היסודית, המרכזית, הכללית, המחברת שמים וארץ, ואת האתגר המיוחד שהיא מעמידה בפנינו, שעל כן הצביעו עליה חז"ל כחמורה שבחמורות. מתחברים, מתאחדים ומתייחדים במצוה זו, הכרת התודה הטבעית ביותר, על מתנת גוף החיים, להורים המולידים, שומרים ומגדלים, והכרת התודה האמונית על פלא עצם החיים, למקור הא-להי הנעלם שהשרה שכינתו ביניהם. המחויבות המוחלטת שיש לנו אל הורינו ומשפחתנו, כחָמרי הגלם היסודיים של חיינו ושדה עבודתם, שהיא היא, המחויבות המוחלטת שלנו אל אמִתת מהותנו העצמית הא-להית, אל האות המיוחדת והבלתי נכפלת שלנו בתורה, בישראל, שהופיעה אותנו ולנו, דרכם. ביטול כיבוד ומורא אב ואם, ולא כל שכן ציעורם, הוא פגם יסודי ב'יהדות' שלנו, כישלון מוסרי בסיסי של כפיות תודה, והוא כישלון שבהפניית עֹרף שלנו אל עצמיותנו, חטא החטאים וכפירת הכפירות, שבאי השמחה בחלקנו-חלקיותנו, באשר היא מתנת אהבת החינם הא-להית לנו, ותביעתו האולטימטיבית מאתנו.

קִשינו עורף

העורף הוא המחבר את הראש והגוף, הוא האמור לחבר ולייחד את הגבוה והנמוך, את הפנים והחוץ, קישויו, הוא הפיכתו לסכר וקיר ברזל החוצץ ומפריד בין עליונים לתחתונים, בין הנשמה לרוח, לנפש ולגוף. התגלמות קשי העורף, הוא פרעה, "מי ד' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ד'". קִשינו עורף, נחסמנו ונאטמנו, אל עצמיותנו, אל עומק טבעיותנו האנושית והישראלית, זלזלנו בה, מאננו לשמוע את קולה, ולהקשיב את דברה, להודות באמתתה, ולתת בה אמון, להתרכך ולהיפתח אליה, לאפשר לה לחלחל בנו, ולהספיג את אישיותנו, בטללי אורות חיוניותנו הנשמתית, הכללית. אטמנו את עצמנו בכוונה ובאופן אקטיבי, מתוחכם ויצירתי, מלשמוע, להאזין, להקשיב ולקבל, מן הפנים ומן החוץ. התחפרנו בעמדתנו, התבצרנו בה, התקבענו, התאבננו, ומאננו להניח לקול שופר התשובה ולדברי תוכחה, לחדור אל תוכנו להעירנו, להחרידנו ולהניענו. כבלנו עצמנו לקרנות במותינו האישיות ומזבחותינו האליליים, דעותינו הקדומות, החוסמות ובולמות כל אפשרות של התפתחות ושכלול. התעקשנו להתעלם, גם ממשמעותם של כל הייסורים שבאו עלינו, להמשיך ללכת עמהם קרי, ולטפל בהם באופן שטחי, חסר השראה ובנאלי, במקום לחזור בתשובה עמוקה ועליונה. מתוך שִקוע בעבדות קשה זו, חלינו במחלת העקשנות, לעמוד תמיד בדעה אחת, ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, מחלה שאינה מניחה את אור החרות של התשובה השואפת לחופש הא-להי, מקורי אמיתי, להאיר בעצם חילה.

רשענו

בעקבות ומתוך שהרשענו – היינו לרשעים, חפצנו וחשבנו רשע, חיינו ונשמנו רֶשע. רשענו – פעלנו ויעצנו, הרבינו והגדלנו רשע, רוחני ומוסרי, בדִבור ובמעשה, בסתר ובגלוי, באופן ישיר ועקיף. השטננו וחיבלנ, הרסנו והחרבנו, הכאבנו והשפלנו, ניצלנו את מעמדנו לרעה, השתלטנו, משלנו ושללנו, מהמעין הנרפש של הרשעה, תהום החומריות והתאוות הגסות של יצרנו הרע, כאמצעי למטרת ביצור סיגי ומותרות החיים, והפקת עוד ועוד עונג, עוצמה, כבוד, כסף וכיו"ב. וממקור המשחת של הרשע, שחת תחתיתו האפלה של יצרנו הרע, תשוקת הרע לשמה, לא כאמצעי, אלא כתכלית, חפץ הרע וההשחתה, המיתה והחורבן, החדלון והאין, בתור מגמה האחרונה, לא על מנת להפיק הנאה ועונג, אלא על מנת להתענג על הרשע, על תוצאותיו המשחיתות והמכאיבות, ובעיקר על עצם עשייתו.

שיחתנו

קלקלנו את המתוקן, החלינו את הבריא, המתנו את הקיים, כיערנו את היפה, שלא לצורך. השחתנו מתוך גֹבה לב, כפיות תודה וזלזול בטובה, בערת חמת זעם, וחפץ חבלה וקלקול, הרס וחורבן, טרוף דעת, סיעור שנאה ומשטמה, ואף באיצטלה של עשיית דין, כשטן המשחית. ששנו על השחתה גמורה ומוחלטת, מהותית או אסתטית, ולא בחלנו גם בחלקית. שיחתנו נפשנו, וגופנו, חכמתנו ורחמינו, דרכינו ודברינו, ארצנו ומועדינו, השחתנו מקורנו, זרענו ואוננו, לריק, שוא והבל, בהרהור, מחשבה, דיבור ומעשה. שיחתנו את ברית ערכי קודש עמנו. הפכנו את הר המשחה להר המשחית, החלשנו והורדנו את מנהיגינו, רוח אפנו משיח ד' נלכד בשחיתותנו. היינו לזרע מרעים, בנים מושחתים ומשחיתים, כלי משחית, מלאכי חבלה, באנו בעלילות נשחתות, כרינו שחת, והורדנו לבאר שחת, שחנו והֵשחנו עד עפר, ירדנו והורדנו אלי שחת. הפכנו הודנו למשחית, השחתנו יפי הדרת פנינו, מיסוד תכונת וחפץ הכיעור והניוול, הנכות והמום. שיחתנו ערכנו ודרכנו כעם ד', בהתפתות והתמכרות לעבודה זרה וגילוי עריות, בעמידה על מצב אידיאלי נמוך, ובהִדרדרות להֵעדר גמור של אידיאליות מאופק חיינו הישראליים, שהיא ההשחתה הגמורה, הסותמת את חלונות האורה של העולם לזמנים ולתקופות, ואף על פי שאינה יכולה לאבדה ולהעדירה לעולמים, מאחרת היא את הטובה מלבוא.

תיעבנו

"תועבה – תועה אתה בה", ההתמכרות לפירות הבאושים של טעות ותעִיה אמונית-רוחנית ומוסרית-ערכית. התועבה הרוחנית, היא האליליות, ההגשמה והקיבעון הרוחני, והתועבה המוסרית, היא העבודה הזרה, "זבח רשעים תועבה", והשחיתות המוסרית, החולניות והסטייה הנגזרות ממנה, ושתיהן מתועבות לד' ולאדם. התרחקנו ונתנכרנו, מהבריא והנורמלי, מהטהור והקדוש, מתוך התכערות והִתחלוּת נפשית פנימית. מאסנו וגעלנו, תיעבנו ושיקצנו, את הטוב והישר, האמת והמשפט, האהוב והרצוי, החביב והמכובד, המזין והמבריא, התמים והיפה. אהבנו ודבקנו במחשבה, דיבור ומעשה, במתועב, בשנוא, במאוס, בבזוי, במשוקץ, בנאלח, במזוהם, בחולני, בסוטה. תיעבנו את שאליו אמורים אנו להתאוות, והתאווינו אל מה שאמורים אנו לתעב, ו"אותי תיעב, אתאווה לו? בי לא חשק, שמי יחול עליו?!" שבענו תועבות בלבנו, והרבינו בה בפֹעל, גרמנו באישיותנו, התנהגותנו ומעשינו, תיעוב לכל עדין נפש, צרכנו את תוצרי תרבות תועבה, וחִזקנו בזה את כוחה, ואת תרעלת מקסמי אווירתה. אטמנו לבנו מלשמוע את תוכחות התורה, הנבואה ורוח הקודש, המהדהדות מאז מקדם, וזועקות את חילול ד' הגדול, והמשכנו לעשות תועבה בישראל, בפנימיות תוכיות ערכי קדשו, ולשים נחלת ד' לתועבה.

תעינו ותעתענו

תעינו – בפועל, מתוך שטעינו בלב ובשכל, נטינו וסטינו מדרך הישר והטוב, התרחקנו ממנה ואיבדנוה, היינו כשה תועה ואובד בשדה, נבוכים היינו במדבר, תועי לבב היינו, פלצות ביעתתנו. תעינו בכזבינו, כהתעות שכור בקיאו, תעה לבבנו ורוחנו מעליך ומפיקודיך. תעינו איש לעברו, התעינו את נפשנו, עזבנו תוכחה ושמנו על עצמנו רסן מתעה ומוליך לאבדון. האמנו בשוא נתעה, תעינו מעל ד' ודברנו אליו תועה, רוח זנונים התעתנו, וַנזנה מתחת א-להינו.
תעתענו – הפרחנו חזיונות תעתועים ומקסמי שוא, ללא כל כיסוי, התקלסנו בהורים ומורים, חכמים ומנהיגים, תעתענו נביאי האמת והצדק, היינו מאשרים מתעים, התענו ותעתענו, בשקר וכזב, בקפריזיות והפכפכות, והולכנו שולל את אלו שסמכו עלינו, בתוהו לא דרך, וכל זאת, מתוך חוסר יציבות ועקביות, אחריות ואכפתיות, בקשת כבוד ושררה.