Print Friendly, PDF & Email

פרשת ואתחנן
לשונות של תפלה

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר",  מדוע לא אמר משה "ואתפלל", "ואזעק אל ה'", "ואפגע בה'" או "ואעתור אליו"? אוזנו הכרויה והרגישה של מדרש ספרי הבחינה בחריגות הביטוי של משה רבנו "ואתחנן אל ה'". המדרש  והוא מונה עשרה מקומות, שמות ופסוקים:

זעקה שועה נאקה

שנאמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם ויֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שמות ב כג – כד)

בצר וקריאה

שנאמר: בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהֹוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: (ש"ב כב ז)

רנה ופגיעה

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ (ירמיה ז טז)

נפול

שנאמר: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְהֹוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: (דברים ט כה)

פלול

שנאמר: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: (דברים ט כו)

עתירה

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (בראשית כה כא)

עמידה

שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (תהלים קו ל)

 חילוי

שנאמר: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (שמות לב יא)

תחנה

שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: (דברים ג כג)

ספרי דברים פיסקא כו ד"ה דבר אחר[i]

 


לשונות של תפלה

לו ניגשנו ללמוד את המדרש כדבעי, והיינו מעיינים באופק המקראי, בהקשר, בסיפור שבו ממוקם כל פסוק ממנו למד המדרש 'לשון' של תפילה, היינו נוכחים ללא כל קושי שהמדרש הזה לא בא ללמד שיש עשר מילים נרדפות למילה תפילה (אם בכלל יש דבר כזה 'מלים נרדפות'…), אלא שיש עשרה לשונות של תפילה, עשר שפות של תפילה, עשרה סוגי תפילה. וכמובן ב'עשר' הכוונה ל'המון' ואולי ל'אן סוף'.

כדי לצאת לדרך ולנסות להבין מהו ייחודה של כל אחת לשונות התפילה? יש קודם כל להתגבר על הטעות הפטאלית שבהבנת 'תפילה' כתבנית מסוימת וברורה, אחת ויחידה, ואולי גם על המחשבה שי 'תפלה בהא הידיעה' ויש תפילות סוג ב' וג' וכו'.

התפלה אינה שם פרטי אלא שם כללי, היא שם של עולם, עולם התפילה, וליתר דיוק עולם התפילות. העולם של התפילות הוא עולם חי, צומח, מלבלב, מבשיל, קמל ושוב צומח… התפילות של העולם ההוא, הן פעימות חיים הנולדות ומתחדשות כל הזמן, כלולות גם הן ב'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית'. אם כן הדבר הראשון שאנו למדים מהמדרש, מהמסגרת שלו, הוא שיש תפילות רבות, שונות ומשונות (ואולי אף הפוכות זו מזו). אפשר שזה לא רק הלימוד הראשון אלא העיקרי שהרי 'המדיום הוא התוכן'.

כשם שביחס לבני האדם יודעים אנו ש'כשם שפרצופיהם שונים דעותיהן שונות', כך ניתן לומר על התפילות, וכשם שעל הריבוי העשיר והמגוון האנושי הזה, אנו מברכים השתאות והתפעמות: 'ברוך חכם הרזים'!, כך גם על עלינו לברך על ריבוי ושונות התפילות. דורשי רשומות דרשו: ישרא"ל – יש ששים אותיות לתורה', אף אנו נלך בדרכם ונאמר: ישרא"ל – יש ששים אופנים לתפלה. כשם שהעושר המלא והשלם של עם ישראל מתגלה ב'ששים ריבוא' אנשים, ושל התורה ב'ששים ריבוא' אותיות, כך גם העושר של התפילות, שהרי כל תפילה אינה אלא השתקפות פניו של כל אחד ואחד מישראל.

הדברים פשוטים, אנו יודעים שיש שלוש מיני תפילות יסודיות: שבח, בקשה ותודה ושהתפלה השלמה כוללת את שלושתן. כבר בזאת מופרכת ההבנה הדתית ה'ספונטנית' והאולטימטיבית של התפילה כבקשה. יתרה מזאת, ברור לגמרי שהשבח והתודה, מעולות יותר מן הבקשה. 'כל התפילות בטלות לעתיד לבוא חוץ מפילת תודה', אינו רק 'נבואה' אל מניפסט חד משמעי על מעלות התפלה כבר כאן ועכשיו[ii].

אם כן, ב'לשונות של תפלה', הכוונה היא למנעד רחב של תפלות, לסגנונות רבים של תפלה, לרפרטואר עשיר מתחדש ומפתיע של תפלות. 'מן המותן' אפשר למנות כמה וכמה מיני תפילות – תפלה אישית ספונטנית /  תפלה כללית קבועה / תפלה בעת צרה / תפלה אישית /  תפלה כללית / תפלת יחיד תפלת צבור / בקשות גדולות ובקשות קטנות / תפלה מתוך צרה חסרון וחוסר אונים, ותפלה מתוך שמחה וישועה וכחי ועצם ידי, תפלת חובה ותפלת רשות / דאורייתא ודרבנן / שבח בקשה תודה / חול שבת יו"ט / שחרית מנחה ערבית / שמחה וצער / געגוע וכאב / צעקה ושועה / שירת אהבה / מרירות ועלבון / הטחת דברים / הבעת מאווים, חלום בהקיץ, פנטוז / הבעת עריגה וכמיהה, כיסופים וגעגועים טמירים / דיאלוג ומונולוג / התבוננות (מדיטציה) ובמישור נוסף: תפלה תמימה, קבלית, פילוסופית, חסידית / ועוד ועוד.

ולהשלמת התמונה, הנה כמה לשונות תפילה מגובשות ויסודיות מבית היוצר של אבות האומה:

תמידים כסדרם – התפילה כפעימה יום יומית ספונטנית שמתוך המפולשות והרגישות למציאות, מתוך ההתפעמות מהמפגש עם 'הקסם של העולם', הטבע, ההסטוריה והאדם, מתוך המגע עם החיים בהופעתם הפשוטה והרגילה, על מעלותיהם ומורדותיהם. (רמב"ם)

מוספים כהלכתם – התפלה מתוך הצרה. התפלה הבוקעת באופן טבעי – הכרחי, מתוך מצבי הקצה החריפים והקיצוניים של החיים – כאב, ייסורים, סבל, אכזבה, תסכול, חוסר אונים וכו', מחד, ומאידך, מתוך שמחה ואושר, ענג וישועה יוצאי דופן. (רמב"ן).

עולת שבת – התפלה היא ה'שבת', היא השבתיות. התפלה היא ההתכנסות משאון החיים והמולתם המעייפים ואף משפילים, אל המקדש הפנימי, אל מעמד הר סיני, אל מעשי בראשית, אל יציאת מצרים ואל חיי העוה"ב. התפלה כשיבה  אל הלב, אל הגרעין, אל המקור והשורש, כדי לחדש והמעיק את השאיפה אל התכלית. )ריה"ל(.


לשון האם של התפלה

למרות כל האמור לעיל, אי אפשר להתעלם מכך שיש מכנה משותף לכל התפלות, גם לשונית וגם אינטואיטיבית. מהי אם כן המשמעות הכללית של תפילה? אותה משמעות שתחת מוטת כנפיה מתכנסות, נכללות וחוסות כל התפילות?

נוח לי לבקש את המטבע האבודה, מתחת הפנס שלי, שהוא המאור והרואה הגדול הראי"ה קוק:

אין התפלה באה כתקונה כי-אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה… ולכן  "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים… 'נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו'.

בפסקה שלעיל מגלה לנו הראי"ה שמהות עצמית זו ותנועה מכוננת זו של התפילה באה לו לאדם מאבן השתייה של קיומו, בין אם הוא מודע אליה, בין אם שקועה היא במי התהום של אישיותו. בפסקה הבאה, חושף הוא את שורש שורשה של התפילה – האחדות שלו עם ההוויה כולה שאת ניגונה הוא סופג בעורקי חייו ומבטא בשפתו, בשירת חייו, בתפלה.

 

התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההוויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת. ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות-אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה ומקור החיים.

התפלה היא הנביעה-ההבעה הטבעית והמלאכותית, הישירה והעקיפה, של החיים, של כל מגע בחיים, ושל כל חווית חיים – של הרצון, של השמחה, של הצער, של התודה, של הצער והתסכול והאכזבה.  זהו פשר ההכרח והעונג של ההבעה והביטוי (גם אם אינו בהיר ומסודר) של הרתת, התעצומה, התסיסה, הראשונית, העמומה, הערפלית, הלא מוגדרת אך העזה, שאנו מוצאים בקרבנו, ומזהים בה את עצם ועוצם חיינו וקיומנו.

התפילה היא אם כן מכלול הבעות המגע העמוק עם החיים (יהא מענג או מכאיב). הבעות שתלבשנה לבושים שונים לפי האדם הזמן והמקום והעניין. כל מה שהאדם החי, מרגיש, רוצה, מדמה, חושב, אומר,  עושה, בכנות ומתוכו, כיוזמה או כתגובה, הוא תפלה.

התפילה היא הערגה לדבקות, הכמיהה להשראה, הגעגועים לאהבה, התשוקה לחיבור ואיחוד ויחוד. היחול לחויה, לריגוש, להשראה. הרצון להווייה, לקיום, לישות. הכסופים לחיים גדושי חיים, אמונה ואהבה ורוויי ושופעי משמעות ותוכן, פשר ותכלית. הגעגועים לגן עדן האבוד, לתום הילדות, שהיתה או לא, לאם לבית,  לכפר, לארץ. התפילה היא הבעה מרוכזת ומאומצת של הרצון לחיים, השאיפה לקרבת אלקים, לאלמוות, לנצח.

לא פחות מכך, התפילה היא זעקת כאב על העוול והרוע על הסבל ההשפלה והנבגדות על הדיכוי וההתעללות[iii]. התפלה היא מעיין הדמעות. התפלה היא דמעה. כי הלא התפילה היא הציפיה לישועה וגאולה פרטית וכללית.

לסכום: האדם הוא 'יש מתפלל'[iv]. זאת מהות העצמית ומפעם חייו הפנימי. התפלה היא מעשה אהבה, התרפקות על האהוב / האהובה[v]. האהבה היא פלא החריגה והפריצה של האדם מעצמו אל עצמו ואל חברו ואל אלהיו. כל ביטוי של תשוקת השתחררות זו של האדם ממיצריו הלא היא תפלה. יהא הביטוי פנימי או חיצוני, רוחני או גופני, רצוני או תבוני, מילולי או לא מילולי. כל מסע צליינות, אתי או פוליטי, דתי או חילוני, אמנותי או מדעי וטכנולוגי, וכו' וכו' הוא תפילה. אין מטבע קבועה לתפילה. הביטוי לתשוקת הפריצה, יכול להיות גם אל מול אלהים 'חיוור', אלהים רחוק ומסתתר, ואף אל מול אלהים נעדר. הביטוי לתשוקת הפריצה יכול להיות גם ללא אמונה באלהים, והתפלה אינה מותנית בנמען אלהי רשמי עם כתובת מדויקת ומיקוד[vi].


אחרית דבר – לשון התפלה האישית שלי

לאחר שהתוודענו אל העולם הקסום של התפלות ואל הלב והמעיין של כל התפילות, אבקש לשרטט לפניכם את אחת מלשונות התפלה החביבות עלי ביותר. כוונתי לתפלה מדיטטיבית, תפלה מקשיבה ומתבוננת, תפלה כעבודה שבלב, לא רק בכך שהלב הוא המתפלל (ולא המח), אלא בעיקר בכך שמרחב פעולתה, הוא הלב, המרחב הפנימי של המתפלל.

בתפלה זו אנו 'שמים בסוגרים' את הציור המקובל, המסורתי, של התפלה כדיבור אל ד' המבקש ממנו לשנות את המציאות – לרפא, להושיע, לכלכל, להאיר וכו'. בכך אנחנו משתחררים מהשאלות הגדולות (התיאורטיות והריאליות) של ועל התפלה הנובעות ממנו. מתרכזים אנו בתפלה עצמה ובעצמנו, מתמסרים למילותיה, זורמים עם המוזיקה שלה, אומרים אותה בזהירות ובעדינות (באים אליה, אל לובנה ותיבותיה, מתייחדים ומתאחדים איתה), מתבוננים בה, ובעיקר מקשיבים לה. המפגש האינטימי בתפלה כזו, הוא עם התפלה, הדיאלוג בתפלה כזו, הוא עם התפלה.

השער לתפלת ההתבוננות הוא נתינת המקום-הזמן-נפש (עש"נ) לתפלה והתכנסות אליו. התפנות מהטרדות, ישוב הדעת, ההיות והנוכחות, ההיפתחות וההתפלשות, המיתון וההאטה של דופק החיים הבהול והקדחתני, עד קרוב לנקודת האפס. הדיבור מהמקום הזה, הינו ללא מאמץ ויגיעה, הוא אינו דיבור פונקציונלי, אלא דיבור בורא, המשך הדיבור והמאמר האלהיים הבוראים.

תפלת ההתבוננות הינה 'ביצוע', מעשה אמנות, התרחשות. כל מילה שאנו אומרים בתפלה, היא מטבע המושלכת לברכת מים צלולה, מכה גלים עגולים ושוקעת לאיטה אל הקרקעית. אנו עוקבים אחריה עד שבאה אל מנוחתה. כל מילה היא צליל רותת ומהדהד, אטיוד מופלא. אנו מקשיבים אותו עד שמתאבך ונבלע ונעלם. כל מילה היא תנועה קלילה והדורת חן של מחול אצילי. אנו מבצעים אותה בריכוז, בדייקנות ובמאמץ אלגנטי. כל מילה הוא ריח פריחה ולבלוב הנישא עם הרוח, בא ומתרחק. אנו נושמים אותו עמוקות אל תוך ריאותינו. כל מילה היא תחושה ונגיעה, התרפקות וליטוף. אנו מחבקים ומנשקים אותו עד לפרידה ההכרחית. כל מילה היא מעדן נפלא נטעם ונימוח בחך אנין. אנו מגלגלים אותו על לשוננו ורק בלית ברירה בולעים אותו, ולא פחות מכך נבלעים בו.

השהיה היא לב עבודת התפלה המתבוננת. נתינת הרווח שבין הברכות, שבין חלקיהן, שבין המלים. השהיה הארוכה, הנשימה העמוקה והארוכה לפני כל ברכה, בתוכה ולאחריה. השתיקה, הדבור, ההקשבה. השהיה כוללת גם כניסה אל מסתרי מרחבי לובן שבין המלים. השהיה מאפשרת פריצה אל מעבר לגבול התפלה, הסדור, בית הכנסת, הדתיות, ומעוף אסוציאטיבי משוחרר אל עולמות שונים, אל מרחבים מפתיעים, הכולל ים גם את ההזיה, החלום בהקיץ. השהיה מאפשרת גם את היסח הדעת שרק מתוכו נמצא את אבדתנו ואף את המשיח.

ישנן כמה מיני התבוננויות. כלומר, יש אפשרות להתייחס לתפלה כשיר, או כמראה רוחנית וערכית, או כ'תעודת זהות' אישית שלי כיחיד, כבן לע"י, לאנושות (אפשר כמובן לא להחליט מראש, אלא לתת לתפלה להחליט). כתוצאה מכך יש התבוננות שירית, פואטית. יש התבוננות מוסרית, אידיאליסטית. יש התבוננות מטאפיזית מעמיקה. יש התבוננות רליגיוזית, מיסטית ואף פילוסופית.

בכל האפשרויות אני קורא-אומר את תפלה בתשומת לב, מקשיב לי-לה היטב, שוקק, מייחל ומצפה להתעורר על ידה להרגשות ותובנות חדשות, לתסיסה של צמיחה והתחדשות. בנחת, ללא לחץ. אם זורמת היא התפלה, שגורה היא בפינו, יודעים אנו כי נתקבלה.

 

 


[i] ראה מקבילות נוספות למדרש זה שמתוכם מתלקטות שלוש עשרה לשונות של תפילה: מדרש תנאים לדברים פרק ג פסוק כג; דברים רבה )וילנא( פרשה ב א; דברים רבה )ליברמן( פרשת ואתחנן ד"ה ד"א ואתחנן אל; אוצר המדרשים )אייזנשטיין( עמוד שנו ד"ה כיון שהשלים משה; מדרש תנחומא )בובר( פרשת ואתחנן סימן ג; מדרש תנחומא )ורשא( פרשת ואתחנן סימן ג; ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתיא1 ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנז.

[ii] ראה הראי"ה קוק, עין איה ברכות א, ד"ו ע"א אות מח.

[iii] תפלה נדרשה על ידי חז"ל מלשון פלילים. ראה למשל, במדבר רבה, פרשה כ פסקה כה.

[iv] טענה זו, צריכה כמובן לביסוס הולם. ראה דיון תיאורטי רחב, ועשיר בדוגמאות מן השירה עברית ה'חילונית', בספרו של אבי שגיא 'פצועי תפילה'. ניתן רק לרמוז שזה מתגלה בתופעה הנדרשת לגנאי, של אתאיסטים מושבעים המתפללים בשעה שכו כל הקיצין, שבאמת יש לדורשה לשבח…

[v] זה עולה בקנה אחד עם דעת חז"ל )דברים רבה (וילנ]( פרשה ב ד"ה א ואתחנן( שהלשון המובחרת של התפילה, היא לשונו של משה: 'ואתחנן', באשר הינה בקשת התממשות אהבת החינם.

[vi] אחד הביטויים הנוקבים של הבנה זו היא השורה משירו של אצ"ג: 'חיל יהודי מתפלל עם רובה לשלומך'